להיות מורה צעירה: כשהגברים בחייך מתנהגים בדיוק כמו התלמידים שלך

כמות הפעמים שהתעורר לי החשק לזמן את כל האמהות של האקסים שלי אליי לפגישה, רק כדי שיראו בעצמן איזה גועל נפש מפונק בן 35 יצא להן גדולה כמעט כמו כמות הפעמים שרשמתי להם הערות ביומן הדמיוני אצלי בראש. אני יודעת שזה נוראי, אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה. ניסיתי, חקרתי ועדיין – דרכי ההתמודדות עם גברים בני 30 ומעלה זהות לדרכי ההתמודדות שלי עם ילדים בני 15. בשתיהן צריך המון הכלה, סבלנות והיכולת לדרוש ולתת ספייס עם גבולות מוגדרים. בתאכלס, אני עושה את אותו הדבר, רק בבית.

בבוקר אני חוטפת עצבים כי אחד מהתלמידים שלי השתין בעציץ בכניסה לבניין ובערב אני חוטפת עצבים כשאני צריכה לנקות כתמי שתן מהרצפה של השירותים. לא מצליחה להבין מה מסריח יותר, השתן או העובדה שהתגובה שלי לסיטואציה זהה בשני המקרים.

האחרון שגרתי איתו טען שהדרך שבה אני עומדת מאיימת עליו. כשאני עצבנית ממש, אני נעמדת עם שתי הידיים על המותניים ורוכנת קדימה מעט כדי שהמילים שאני יורה מהפה יגיעו ישירות לנקודה האדומה שאני רואה מול העיניים. הוא אף פעם לא הסכים לשתף איתי פעולה כשהייתי מוציאה את "המורה" החוצה ולא הפסיק לדבר על זה שהוא לא, בדגש על לא, אחד מהתלמידים שלי. הייתי נשארת לבד במערכה עם התחושה הכי נוראית בעולם – הוא צודק ואני לא יודעת איך לתקן את זה.

דרך ההתנהלות שלי מול בני זוג גובלת במשהו שאני מאוד מנסה להימנע ממנו. אני לא רוצה לחנך אותם. אני רוצה להגיע הבייתה ולקבל תוצר מוגמר שלא דורש "מפיקה", כמו שתום יער אומרת. אבל מצד שני, אני לא מצליחה להתנהל מולם אחרת. אין דרך אחרת, פרט לסרקסטיות, לבטא את המשפט "מה פתאום מאמי! ברור שאני אשמח לשמוע שוב על הפיקסלים השרופים במסך שהזמנת". כל החושים החינוכיים והאימהיים שרכשתי בעבודה בשנים האחרונות מחרבים לי מערכות יחסים, אחת אחרי השנייה. לוקח לי המון זמן לשחרר, אבל לכשזה קורה אני חונקת אותם מאהבה, דאגה ומלא אוכל ביתי על גבול השוביניזם. ואז אני נבהלת ובורחת. בעבודה אין לי את האופציה הזו. בזוגיות אני יכולה לעזוב מתי שאני רוצה.

אמא שלי סיפרה לי שאומרים שילדים של מורים הם תמיד הכי מסכנים. מעניין אם זה בגלל שכל השכונה מכירה את אמא המורה או בגלל שאמא המורה לא יודעת לעשות את ההפרדה בבית. אולי זה בגלל שאמא המורה מנסה לגדל בו זמנית עוד עשרות ילדים אחרים ומאבדת את עצמה בתוך כל זה. כמו שזה נראה, המשפט שגוי. הכי מסכן הוא בעלה של אמא המורה. היא תחיה כל ימי חייה במחשבה שהיא הסבלנית מבין שניהם. הוא טועה כל הזמן והיא צריכה להכיל ולקבל. אבל זה לא נכון, היא טיפוס קשה מאוד והוא מבליג לה המון. שניהם יודעים שהמניירות המפגרות שנדבקו בה בגלל העבודה הורסות להם.

התקפי החינוך שלי מגיעים תמיד בהפתעה ותמיד לא בזמן. אם נשפוט לפי ההבעה שהייתה לאקס שלי על הפנים, אני חושבת שזו הייתה הפעם המיליון שהבכתי אותו לפני חברים שלו. ישבנו בסלון ונראה שהכל הלך רגוע, עד שפישלתי. הוא וחבר שלו היו עסוקים בשיחת למי-יש-זין-גדול-יותר וכשהוא פנה אליי וחיפש אישור כלשהו לפיסת הידע שפלט עכשיו, ליטפתי לו את הראש וסיפרתי לכולם כמה שאמא שלו ואני חושבות שיש לו בעית שגעון גדלות קלה. לא עמדתי מאחורי הגבר שלי מול כולם, השפלתי אותו בסיפור ספק מפגר, ספק מתאמץ מידי וגרוע מכך, היה לי חשוב יותר לתקן וליישר אותו, מאשר לפרגן לו אגו בוסט. הטורט הנוראי הזה שאני חולה בו יכול להתפרץ בכל רגע נתון, על כל אחד. אולי הגיע הזמן לסמן אנשים כמוני, לצרכי אזהרת הציבור.

אני לא יודעת איזה צד טועה כאן בצורה אבסולוטית, אבל אני כן יודעת שיש פה התנגשות חזיתית קשה עם סיכוי נמוך מאוד להחלמה מלאה. נראה שאני בוחרת אותם לא אפויים עד הסוף ואז מחנכת עד זוב דם. או שהם כולם כאלה ואני צריכה להתחיל לעבוד על עצמי בצורה אינטנסיבית, אחרת העתיד טומן בתוכו רווקה תל אביבית מרירה ואני בכלל לא טיפוס של חתולים. למדתי, אמנם בדרך הקשה וכמה וכמה פעמים, להצניע את "המורה" בזוגיות. הגושפנקא הנוראית שהמקצוע הזה השאיר עליי משמידה מערכות יחסים מהר יותר ממה שלוקח לוונדליסטים לרסס קיר של בניין חדש בדרום העיר. אני לא מעוניינת לגדל אותם אבל, לפעמים, זה חזק ממני. כל כאלב ביג' יומו ואם יש רופאים, אחיות ופרמדיקים חצי נורמטיביים המתהלכים בינינו ומצליחים להימצא בזוגיות, מה זו כבר שיחה שבועית אצל המנהלת לצד סיפורי מוות ודם.