עולם העסקים אילץ אותי להסתיר את המיניות שלי

לפני כשנתיים יצאתי אל דרכי העצמאית. חדור תושייה וביטחון ניצבתי אל מול הדרך הלא ידועה הזו, והייתי בטוח, אבל בטוח, שהיא בכיס הקטן שלי. 'אם השכלתי לתעל ולמקסם בהצלחה גדולה מקומות בהם עבדתי כשכיר', חשבתי, 'בקלי קלות אצטיין בקידומי ובמינופי העצמי'. התמונה ניצבה מולי בבירור – אעשה מלא כסף ואז אקנה מיטת מים ענקית בצורת הלו קיטי. תוך חצי שנה לפחות אהיה פופולרי ונחשק כמעט כמו ירדנה ארזי. אין, אני – אצליח בענק.

עוד כתבות של דייב יעקב:

ואכן הצלחתי, להיכשל בענק, בשלל כשלונות מפוארים. הייתי מוכן לעצמאות בערך כמו שהעולם היה מוכן לגירושין של אורנה ומשה דץ. בשנה הראשונה, כל יום היה סבל מתמשך של חוסר אונים ובהלה. "עצמאות זה קשוח ממש", חשבתי, "אני רוצה משכך כישלונות! שתגיע ההצלחה וזהו, תודה". העניין הוא שהעולם אכן רצה בהצלחתי, אך הציב לי מספר שיעורים ואתגרים בדרך, שהתנהלה באופן מוחלט לפי הקצב שלו. לקח לי זמן להבין את זה.

כפולני בנשמתו שיודע להערים על עצמו יותר קשיים מהנדרש, מכל קשת המקצועות בחרתי לצאת לדרכי העצמאית דווקא כאמן. לא עורך דין, לא רופא, לא מהנדס מחשבים – אמן. אמא התמלאה צער, המשפחה צחקה בלב וכל חבריי שלחו לי המלצות על פינות רחוב, בהן אוכל לעמוד ולקושש מטבעות. העתיד לא נראה ורוד יותר מעולם.

LIE, יצירה של דייב יעקב

הדבר ה"נפלא" הוא שאותה תדמית רעועה שהיתה לקרובים אליי על אמנים בפרט ואמנות בכלל, היתה גם נחלת הכלל. כולם ראו בתחום העיסוק הזה שעשוע לשעות הפנאי, מקסימום תחביב. אף אחד לא ראה בו אפיק פרנסה בעל פוטניצאל צמיחה כלכלי. את התפיסה הזו לא הבנתי מעולם. אין ספק שהשוק הזה פרוץ, חסר גבולות או דיינים וכזה שהגדרות השכר בו הן אמורפיות – אבל בכל זאת יש בו כסף. השאלה היא רק כמה, ואיך מגיעים אליו.

כבר בראשית הדרך הבנתי שעומדות בפניי מספר אפשרויות: מכירה ישירה של יצירות, נתינת שירותים שקשורים לעיצוב ו/או תוכן, ויזמות של פרויקטים אמנותיים. עד כה על הנייר הכל טוב ויפה. האתגר הוא שבניגוד לעבודה כשכיר, בה הלקוח "מגיע" אליך, כעצמאי מרבית העבודה (לפחות בשלב ההתחלתי) נעשית על ידי גיוס עבודות ולקוחות חדשים. תהליך הגיוס והמכירה, שהוא תורה ודיון בפני עצמו, דרש ממני אימוץ של דפוסי התנהגות שהיו זרים לי. הוא שיקף כמה תובנות די מתסכלות על החברה בה לקחתי חלק.

כשכסף הוא כוח, אפילו נטייה מינית עלולה להיתפס כחולשה
השנה הראשונה בעסק הייתה בעיקרה מיצוב סטטוס דרך עסקאות גדולות. קחו את המטרה הזו וחברו לה את תפיסת "האמן-הרגיש-מלטף-הפרחים-בעל-הנפש-העדינה" הרווחת, והרי לכם סיטואציה הרת אסון.

לפגישות הראשונות הגעתי די נינוח, במטרה להיות כמה שיותר טבעי. בתמימותי חשבתי שמכיוון שהאמנות שלי והשירות שאני מציע ראויים מספיק, סגירת העסקה תעבור בקלות. לא יאומן כמה טעיתי. כל עוד מדובר היה בעסקה של כמה מאות שקלים, לא הייתה בעיה, אך כשהסכום עלה למעל אלף, האווירה השתנתה לחלוטין. למה בעצם?

תהיה עצמך ותתנהג טבעי? לא בעסקים. צילום: Shutterstock

בחברה צרכנית קפיטליסטית שמעודדת ליוקרה, כסף הוא סימן לכוח. לצערי נוצר עיוות בתרגום החוויה, ולא פעם כסף הפך גם לאמצעי לכוחניות. נכחתי בלא מעט סיטואציות על גבול האלימות בהקשר של כסף, בעסקאות שהגיעו לטונים גבוהים ולניסיונות מיקוח חריפים. אולי הקושי בלייצר כסף, החשש מלאבד אותו או הרצון לא לצאת פראייר גורמים לאנשים להחליף עורם בסיטואציות הסחר והמכירה ולהפוך אותן ללא נעימות מיסודן.

התחושות האלו התרככו עם הזמן, ככל שהביטחון העצמי שלי נבנה, אך הזיכרון נשאר. השנה הראשונה שלי הייתה בעיקרה בושה, מבוכה עצומה על השינוי התהומי בהתנהגות שלי כתגובה לזירת העסקים. למדתי שאני צריך להיות קשוח, "גבר גבר", ולבוא בשיא הביטחון לכל פגישה, קטנה כגדולה. הזהות המינית שלי עורפלה, כמעט באוטומט – דבר שהוא אבסורד ביסודו, שהרי חצי מהיצירה שלי עוסקת בזה. אבל כשזה הגיע לכסף מגורם חיצוני, התקבלה התחושה שאולי עדיף שלא לפתוח את הנושא. היא הייתה שם באוויר, אבל לא תוקשרה. אני מודה, לפעמים מבחירה. כשהתבוננתי על עצמי מהצד, ראיתי כמות אסטרונומית של הומופוביה מופנמת וניסיון "לנרמל" את עצמי ולהתאים לדרישות הלקוח.

העצוב הוא שברגע שהנטייה המינית כן עלתה בשיחה, למשל אם הלקוח שאל "אז מה חברה שלך אומרת?" ועניתי "זה בכלל חבר", היה שינוי ביחס. תגידו לי שאני אוכל סרטים, שאני מדמיין, שכולם מקבלים את זה ושאלו סתם שטויות, אבל באמת ובתמים הרגשתי בשינוי. לפעמים עד כדי ביטול העסקה.

הנושא היה טעון משמעותית יותר מול לקוחות זכרים, שגרמו לי להרגיש שזה גורם להם, כן להם, להרגיש לא בנוח. נשים, לעומתם, הגיבו בצורה קצת שונה. מחציתן ראו בגילוי כדבר הכי טוב שיכול היה לקרות להן, התייחסו אליי כ'חברה הכי טובה' או 'הומו מחמד' והפכו את השיח ללא עסקי בעליל. האחרות, באופן מפתיע ודי עקבי יש לציין, ראו בכך פתח ל'חולשה'. באופן מיידי הן תפסו את תפקיד ה'גבר' וסימנו טריטוריה, כך שהדיאלוג הפך לפינג פונג מעוות של "למי יש גדול יותר?".

 

חולצות צבעוניות ביטלו עסקאות ושיחות על זוגיות הובילו לריחוק. צילום: Shutterstock

נחרדתי לגלות עד כמה החלוקה המגדרית משחקת תפקיד בעולם העסקי ועד כמה היא שטוחה. התקוממתי מהעובדה ש'נשיות' או 'זהות מינית מוחלשת' מהוות מחסום, ושמאזן הכוחות הזה מתקיים בכלל. גם עוצמת הדגש שאנשים שמים על פרטים אישים וסגנון לבוש הפתיעה: חולצות צבעוניות או פרחוניות ביטלו לי עסקאות, ושיחות על זוגיות גאה גרמו לריחוק או ללקיחת הסיטואציה כלא רצינית דיה. אני תוהה, האם מגמה הזו היא נגזרת של תדמית מאוד לא מוצלחת של עולם האמנות? או שאולי עולם העסקים מדיר מתוכו כל סממן נשי ו/או חלש מטבעו? האם נשים, או כל קבוצה מוחלשת אחרת, לעד יתפסו כלא יציבים וחזקים דיים במשוואה מול כסף?

אחרי שצברתי ניסיון וגם הרבה שעות של ייעוץ, בשנה השנייה בעסק התגובות היו כבר מאוזנות יותר. בעולם בו מיניות היא קלף מיקוח, החלטתי לחלק את הקלפים שלי בצורה שונה. בחרתי להימנע מקשרים עסקיים המבוססים על גבולות מגדריים דיכוטמיים, ולנסות לקיים דיאלוג פתוח ומפרה במידת האפשר. אני מנסה לשקף התנהגויות אלימות המוטחות כלפיי או ממני, ומשתדל להבין בזמן אמת – מדוע אני מנסה לרצות? ממה אני חושש? ואת מה אני בוחר להסתיר?