לפגוש את המשפחה שלך אחרי 8 שנים של נתק מוחלט

"את יודעת שחיפשתי אותך בתל אביב. זאת אומרת, זה לא שידעתי איפה את גרה. אבל בכל פעם שיצא לי להגיע לשם, חיפשתי אותך בפנים של האנשים ברחובות. ממש הרגשתי בבטן שאני הולכת לפגוש אותך". היא זרקה לי את זה כדרך אגב והחליפה נושא. השיחה המשיכה כאילו לא קרה כלום, כאילו לא שמו לי עכשיו מראה ענקית מול הפנים וגרמו לי לקחת אחריות על החלטות שטותיות מבוססות פחד.

חודשיים לפני כן, ישבתי מול המחשב וניסיתי לכתוב טקסט על זוגיות כשהיא סימסה לי שהיא מתחתנת. "היי, זאת אחותך. רק רציתי לעדכן שמגיע לי מזל טוב. התארסתי היום". קראתי את ההודעה בריפיט, שמחתי על אוטומט וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא כמה עמוק התדרדר הקרע בינינו שהיא צריכה לציין "זאת אחותך" כשהיא כותבת לי הודעה. היא הזמינה אותי למסיבת האירוסין וזו הייתה הפעם הראשונה שרציתי לנסוע לשם. לכלה המיועדת יש עוד שישה אחים נוספים, שכנראה גם הם היו מסמסים לי "היי, את זוכרת אותנו? אנחנו חולקים איתך קשר דם" – אם לא הייתי ממשיכה להטיל ווטו.

ביליתי ארבעים דקות מול ארון הבגדים כדי למצוא חצאית ארוכה למסיבת האירוסין של אחותי. שלפתי ארגזים מהבוידעם וחוץ מערימת סוודרים שמעידה על טעם נוראי בתחילת שנות העשרים, לא נמצאה התלבושת המתאימה להיפגש עם שבעת אחיי ואחיותיי אחרי שלא התראינו שמונה שנים. אין חצאית ארוכה מספיק בעולם הזה, כדי להצניע את החרדות שהסתובבתי איתן בשבוע שקדם לפגישה.

האמת, הם לא אשמים בזה. ואולי גם אני לא. אולי זה אחד מאותם המקרים שאפשר להאשים את הנסיבות, כדי להתמודד עם האמת יותר בקלות. אבא שלי אבד אל תוך הדת קצת אחרי שנולדתי והם ההוכחה הקיימת לחיים החדשים שלו. המשפחה הנוספת שלי גרה 71 ק"מ מזרחה ואני הדחקתי אותם עד הצד השני של הכדור. אני לא אשקר, חייתי דווקא בסדר. אחרי שעובר מספיק זמן, כבר לא מרגישים את רגשות האשם והמשקל על הכתפיים נהיה פחות כבד.

המחשבות לא הטרידו אותי בדרך לירושלים. התעסקתי בלמשוך את השרוולים שלי כלפי מטה, לסדר את החצאית ולתהות שוב האם הייתי צריכה להביא איתי צ'ק או לא. זמזמתי את "מתנות" כל הדרך לעזרת הנשים של בית הכנסת הגדול, דרך המדרגות המפותלות ולתוך האולם הענק. לקח לנו בדיוק שנייה וחצי לזהות אחת את השנייה. בזמן שהיא הזיזה כיסאות ופינתה לעצמה את הדרך כדי להגיע אליי, התכווצו לי כל האיברים בגוף. אלצהיימר רגעי של לשכוח איך לנשום ולעמוד. שחררתי את הנשימה רק אחרי שהתחבקנו והדמעות החלו לעלות. היא דיברה על כמה היא שמחה שבאתי וכמה זמן עבר ולא באמת הקשבתי לה. ניסיתי להיזכר למה יצרתי את הנתק הזה ולא הצלחתי. ניסיתי לשחזר את כל מיליון הסיבות שהיו לי לפני 8 שנים ולא עלתה אפילו אחת. היא הייתה כל כך יפה תחת האמת. כל כך נכונה. היא התקרבה אליי כדי לחבק אותי שוב ומאחוריה ניגלו שישה ראשים ג'ינג'ים, עם עיניים בוהקות מהתרגשות. הם עמדו סביבי כמו עלייה לקבר וחיכו, בתורם, להתחבק ולהתנשק עם האחות האבודה.

אבא שלי הופיע מיד. גבוה ומזוקן. הוא עמד כמה מטרים מאחורי וחיכה שאסתובב. יכולתי להרגיש את הנוכחות שלו צורבת לי את הגב. הסתובבתי אליו וחייכתי את החיוך הכי גדול, וקצת מאולץ, שיכולתי לגייס. הוא הפתיע אותי. הייתה לו הבעת פנים מפויסת ובצבצו קמטים חדשים בזווית של העין. הוא היה עייף. תשוש ממלחמות "הבת הבכורה שלי מענישה אותי כי לא הייתי אבא מספיק טוב", מנופף דגל לבן ומוכן להתקדם הלאה לשלב ב'. הוא שאל לשלומי, הצלחתי למלמל תשובה קצרה וקורקטית לפני שנחנקתי סופית מהדמעות של עצמי והתחלתי להשתעל. בהינו אחד בשנייה לכמה רגעים או יותר נכון, אני עמדתי, בכיתי והתפרקתי והוא עמד והסתכל עליי. מסביבנו עמדה כל השביעייה ובכתה יחד איתי. הוא התנצל, אמר שהוא צריך ללכת ונעלם לעזרת הגברים. אז הגיע עדר כתום ללוות אותי לשולחן.

ישבתי לצד 3 אחיות והשיחה לא נעצרה אפילו לרגע. אורחים באו והלכו. בירכו אותנו על החתונה המיועדת, ואנחנו המשכנו לשבת. היינו חבר'ה. החברות הכי טובות שמעבירות אחת לשנייה את הדבק כדי להדביק את הפאזל המשוגע הזה בתוך הבלאגן של החיים. בעבודת צוות ומאמץ משותף, לקראת סוף הערב כבר ידעתי בדיוק מה כל אחד אוהב לאכול, מה הם עושים בחגים ואת השמות של כולם לפי שנת לידה. ישבתי עטופה, לצד משפחה שאוהבת אותי אך ורק בגלל שאני קיימת, גם אם זה בעולם חילוני. בזבזתי כל כך הרבה אנרגיה על בחירת האורך המתאים לחצאית, ששכחתי שהפגישה המחודשת היא עם אנשים שלא אכפת להם כמה כיורים יש לי בבית, כי הם גם ככה באים עם חד פעמי.