כשכל אישה בהיריון נראית לך תמימה באופן כואב

ממש לא ראית את זה בא. זה הילד הראשון או אולי בת שלישית. היריון שחיכית לו או אולי היריון שהגיע בהפתעה. ופתאום, משהו עוצר. בבדיקה שגרתית או אולי בדימום מטורף. הייתה לך תחושה שמשהו לא בסדר, או שאולי בכלל לא היית בכיוון. זה היה בשבוע 39, או 36, או 26. אבל כבר היה לה שם, או שקנית מצעים. או שלא. איך זה קרה? הרי עוד הבוקר הרגשת אותו זז. ופתאום זה נגמר.

 

מחשבות מיותרות פולשות מהמוח ללב, מכסות אותו בשניות בעננים אפורים וכבדים. למה דווקא לי. לנו. אולי זו אני אשמה. היא הייתה באחריותי. האיש שלך לידך. אתם יחד באותו חדר, הוא לא מפסיק ללחוץ לך את היד. אבל אתם בודדים. כל אחד צולל לתהום הפרטית שלו. הקפדת להגיד לילדים בבית שזה לא בית חולים, זה בית יולדות. והנה בעצם אתם בבית מתים.

 

אבל אין הרבה זמן, ודואגים לך ובזהירות מנסים לזרז אותך להתחיל. את עוד לא מצליחה להסדיר את הלב הדופק וכבר חייבים להתחיל. את הלידה. הלידה, הלידה, הלידה. הלידה שהלכתם לקורס לכבודה, או לדולה, או שלא. ופתאום שואלים, חדר לידה או בניתוח? והכול מטושטש ובוכה וכואב.

 

וזה נגמר, ואוי, מה היה לך שם עד שזה נגמר. ואת לא יודעת אם להסתכל או לא. ואת לא רוצה, אבל הוא כן. ואי אפשר כבר לבכות יותר, כי את צרודה וכואבת ושבורה. ואז את אומרת שימו לי אותו. כמו בקודמים. ואת מתרסקת לתוך החיבוק האחרון הזה. ואין עין יבשה בחדר, חוץ מהעין שלו. של התינוק היפה הזה שלך. שכמה חיכית לו וכמה חיית אותו וכמה חשבת עליו. הוא כבר לא יינק בחדר לידה, וכבר לא יצלמו תמונה מרוגשת לשלוח בקבוצה של המשפחה ושל החבר'ה. ושאלות, וטפסים.

 

צריך לבטל את המלונית וגם את הזמנת?הלידה. יומיים במחלקת נשים. ואת כאילו ליד המציאות. כאילו מתחת למים של הבר?כה. וצריך לעדכן, אבל את לא מסוגלת לספר בשיחה, את גם לא יכולה לכתוב. מה תשלחי: "אין תינוק"? העברת את המשימה אליו. והגוף ממשיך כאילו בנפרד. כאילו הוא לא קיבל את המייל. אין תינוק! הוא שורף את התפרים, ומפיק את החלב, ומכווץ את הרחם. אבל לא יותר ממה שהלב כבר התכווץ.

חזרתם הביתה. אין בלונים ושלטים ודובים. השמועה נפוצה. ואולי הבית נותר של זוג צעיר, ואולי חזרתם לבית עם הילדים, שהיו אמורים להפוך ל"הגדולים", אבל אין עכשיו בזכות מי. עוד שבוע עובר, והעצב כאילו פה להישאר. והנשים האהובות עלייך ביותר מנסות לעודד, אבל האמת היא שלא באמת אפשר להבין אם לא היית שם, וטוב שכך. אנשים באמת?באמת לא מבינים. אומרים דברים פוגעים מתוך דאגה (וחרדה), מקטינים ממה שקרה מתוך רצון להשכיח את הכאב ולהמשיך הלאה, אבל זה בלתי אפשרי. זה כל כך קשה, כי היחידה בעולם שהכירה את התינוק זו את. אמא שלו. ומבחינת שאר האנשים, זה לא מישהו שהיה, זה עובר מת, והפער אדיר ולא ניתן לגישור.

 

אמרתם שהזמן מרפא את הכול ושיקרתם. מדי פעם מישהו מתבלבל ושואל: "ילדת לא מזמן, לא?" והכול חוזר. בעצם הוא לא חוזר, כי הוא בכלל לא הלך. ואת מתחילה לחשוב על מתי תחזרו להיות ביחד, איך תיתני לו לגעת. את כל כך רחוקה מהגוף הזה שלך. את לבד, גם בלי תינוק וגם בלי אנשים. את מרגישה שעברת לצד האפל של החיים, וכל אישה בהיריון נראית לך תמימה באופן כואב ואת רוצה להזהיר אותה, שתדע, שלא תהיה יהירה בשמחה שלה. ובלב את מברכת אותה בברכה היחידה שבאמת קיימת: שתצאי בידיים מלאות.

 

 

**הטור הוא מתוך ספרה של רביטל ויטלזון תגידי מה את רוצה – מחשבות של אמא עייפה בהוצאת מודן 

תגובות (0)
הוסף תגובה