כשכולם מרחמים עלייך בחג: רווק כמעט בן 40 בלי ילדים בליל הסדר

לפני הרבה שנים הקרינו בטלוויזיה את הסרט "כל דכפין" שכתב וביים שמואל הספרי, ואני זוכר אותו בגלל סצנה מרסקת אחת: שמואל וילוז'ני, המגלם יועץ פוליטי ששב לארץ אחרי גלות ארוכה, נאלץ "לחגוג" את ליל הסדר בגפו כי בני משפחתו מחקו אותו מחייהם. מוזר לראות, אפילו בסרט, אדם יושב לבד מול שולחן, פותח הגדה, מוזג לעצמו כוס יין ומברך. מצד אחד הוא היה בודד כל כך, ומנגד נראה נחוש לקיים סדר פסח כהלכתו.

לטורים הקודמים של אלעד אקרמן:

אבל יש אנשים כמוני למשל, שפסח לא בא להם טוב והיו מדלגים בכיף על החג הזה, לבד או עם המשפחה. מבחינתי, מדובר בארוחת ערב ממש טעימה (ונטולת גלוטן), עם המון אורחים וחפירה רצינית כעבודת הכנה. ואל תחשבו שלא ניסיתי אלטרנטיבות. באחד מחגי הפסח התל אביביים שלי, הוריי שהו בחו"ל והייתה להם דאגה אחת בראש: "איפה תעשה ליל סדר?" שאל אבא. "לא יודע, אני אסתדר, אהיה איפשהו. מה זה משנה?".

"זה משנה. אני לא רוצה שתהיה לבד בערב החג, ממש לא מוצא חן בעיני".

"אבא, זו כולה ארוחת ערב. יהיה בסדר". אבל הוא דאג, ואני דאגתי לעצמי. הזמנתי הביתה כמה חברים, כל אחד הכין משהו טעים לאכול (ומשהו נחמד לעשן), ארגנתי את הסרוויסים הכי יפים של סבתא, וככה עם יין, תופינים וקשקושים, שתינו וצחקנו ועשינו סדר פסח אלטרנטיבי כהלכתו.

בתור רווק שמגרד את הארבעים ולא יהיו לו ילדים, חגי "ביחדנס" כאלה כמו פסח ממש מעיקים עליי. בעיקר כשזה מגיע בתצורת הכל כלול: התקהלות יתר של משפחות עם ילדים, יותר מדי אוכל, רעש וצלצולים, ומבטי חמלה משפחתיים של "איזה-מסכן-למה-הוא-עדיין-לבד". ממש לא אכפת לי.

אף פעם לא הייתי מוצלח בארוחות חגיגיות. אלעד אקרמן עם המשפחה. צילום: מתוך האלבופ הפרטי

גם לא מזיז לי כששואלים אותי מתי אביא מישהי לחג. בפעם האחרונה שאימא שלי שאלה אותי זה קרה בארוחה משפחתית, ניסיתי לבלבל אותה ועניתי לה מול כולם שאני הומו" אבל היא לא התבלבלה. "טוב, אז תביא מישהו. לא אכפת לי. רק אל תהיה לבד". ועוד לא הזכרתי את המקרים שאני עדיין הכי צעיר בשולחן וכולם מחכים שאשיר "מה נשתנה". זה לא עובד. אני לא שר.

אני סובל. חם לי, מציק לי, צפוף לי, שותה חצי בקבוק תירוש בהסבה לאחור, מאבד ריכוז, מתגעגע לבית השקט שמחכה לי, ומבכה את העובדה שמכל המכות שהורדנו על מצרים, סדר פסח זו המכה הכי הגדולה שמצווים אנו לאכול בכל דור ודור.

אבל מי ששדרגה לרמת אמנות את ה"עזבו-אותי-באמאשלכם-כל-הפסח-הזה" זו סבתא טובה עליה השלום. פסח אחד הגיעו לה הקניידלך עד פה והיא הודיעה לסבא שלי:
"זהו, נשבר לי כבר מהחג הזה. קח אותי לבית מלון". אמרה, ארזה שתי מזוודות, ויחד הפליגו במכונית לטבריה הרחוקה. הרעיון עבד והם די התמידו בו.

למה בשם המסורת של "והגדת לבנך" כולנו צריכים לקרוא את אותו התסריט כל שנה מחדש? אני בטוח שהסעודה תהיה ממש טעימה גם בלי ההגדה (בסדר, אפשר גם בלי חמץ). למה לא לחגוג עם חברים? או סתם להפוך את החג הזה לארוחת ערב שחיתות?
בינינו, לא חסרות סיבות טובות להתכנסות משפחתית, אלא אם שירי חג ממש עושים לכם את זה. דיינו.