מעבדות לחירות: מכתב לאם שנלחמה יחד איתי באנורקסיה והצילה את חיי

פסח עבורי הוא יציאה מעבדות קצת שונה. היה זה פסח של לפני יותר מחמש עשרה שנה, בו חזרתי לאכול. לאכול כמו בן אדם.

 

אני מעבירה את חיי עם רגשות אשם סביב ההורים שלי. עובדת על זה. לא פשוט.
אני תמיד מרגישה שאני לא נותנת להם מספיק, לא מעניקה כפי שהעניקו לי ועודם ממשיכים ומעניקים המון ומדי יום ביומו, שאני לא חרוצה ופונקציונלית כמוהם.

 

אימא שלי הצילה את חיי.

במשך חצי שנה היא האכילה אותי יום יום, שלוש פעמים ביום, כשהייתי על סף מוות.

היא שקלה איתי יום יום,  במשקל של גרמים, כל דבר שהכנסתי לפה. אני מדברת על כ ל דבר.

את העשרה גרם חלבון ביצה, את החצי גרם אבוקדו, את העשרים גרם פריכיות אורז, את החמישים גרם עגבנייה. הכלכי רק ככה הייתי מסכימה לאכול.

היא אהבת חיי.

 

בזמן שנכנסתי לחרדות אימים, בין אם בוכה, רועדת או אפילו מתחילה לצעוק ולהשתולל (הייתי מתבוננת במראה ורואה הר אדם במשקל 43 קילו על 1.72), היא נהגה לישון איתי בחדר. ישנה על מזרון, ליד המיטה שלה.

חזרנו לרחם.

 

ולה, לאמא שלי, לא היתה אמא. גם לא אבא. היא נולדה בקיבוץ, ומגיל אפס חלקה את "חדרה" עם עוד ארבעים תינוקות. את ההורים שלה, יוצאי ברגן בלזן היגוסלביים, היא ראתה אולי שעתיים ביום.

 

ילדה שונה, מעופפת. היא "ראתה" סוסים לבנים וחדי קרן במדשאות של גבעת ברנר.
ילדה מוכה, שעשתה פיפי במיטה עד כיתה ג'. המטפלתהייתה מרימה את הסדין , באמצע החדר , מול כל הילדים, ואומרת: "ראו מה רותי עשתה".

עד שיום אחד, כשהפילה את אימי על גבי 34 מדרגותהעיפו את ס א ד י (כן, זה היה שמה, ס א ד י), מהקיבוץ. אבא שלה, סבי, השתגע. לא האמין שזה מה שעוללו לבתו.

כמה שנים אחרי, סאדי נפטרה מסרטן. אימי מעולם לא אמרה מילה רעה על סאדי. רק כמה הכאיבה לה.

 

אמא חלמה על אוניברסיטה.
חלמה על עולם, בו יהיו מאות אלפי ספרים. ההפך המוחלט מהמקום בו גדלה.

בקיבוץ, אז, לא עשו בגרויות. "רבוטה רבוטה", זו הייתה הדרך וכנראה גם השיטה להקים מדינה.

 היא הצליחה לברוח, בהזדמנות הראשונה שניתנה לה. אחרי ארבע שנות קבע במודיעין שאז שילמו משכורות טובות,היא עבדה אצל אישה זקנה וחיה אצלה במרתף. בבוקר טיפלה בה, בערב התיישבה ללמוד.

מדי ערב, כל ערב, עם מילון עב כרס, לא אינטרנט,  גם לא מחשב, וכל מילה שלא הבינה באנגלית – בדקה. חיפשה. שעות על גבי שעות,  עד שהצליחה לעבור את בחינת הבגרות באנגלית. וככה ספרות. וככה מתמטיקה. וככה תנ"ך. וככה הכל.

 

 

לחשוב שהאישה הזאת, עם כל מה שהיא עברה, שחלמה על ילדה בשם מאיה מהיום בו נישאה לאבי, גם הוא יוצא הקיבוצים של שנות החמישים , גם" ילד שמש", עם אב שלקח את חייו, שתוך כדי נסעו שניהם בחצי עולם, חיו שנתיים בהונג קונג, ואז באוניברסיטת ייל, בלי  אגורה על התחת, רק מלגות הצטיינות, לחשוב שהאישה הזאת, שהשקיעה בילדה שלה הכל, קיבלה ילדה שהפכה אנורקטית, שעמדה להעלם מהיקום,ולא התחרפנה, ולא וויתרה, לא על עצמה, לא עליי, לא על זוג הורים גוססים וחולים בהם טיפלה כבר מהיום בו נולדתי אני, זה מעבר לבינתי.

אני לא יכולה לתפוס את העוצמה והכוחות של אימא שלי. ואני בוכה על זה. בוכה הרבה מאד. על הכאב שלה, על מה שהיא עברהומה נתנה לי,כל חיי.

 

אבל הכוח הזה, הכוח העליון הזה, הוא גם אצלי, ככה אימא אומרת.

"גם לך היה כוח וכוח יותר גדול מלכולנו. לך היה כוח להחליט לאכול. את התיישבת, ואכלת. וכמו שבחרת למות (לא באמת החלטה מודעת), כך בחרת שוב, בחיים".

 

ואני חושבת שלולא אימא כזאת, לא הייתי מאמינה בעצמי כפי שאני היום.
היא לנצח בתוך ליבי ונשמתי. היא מתווה לי את הדרך, יום יום והיא המצפן שלי.

וכולי תקווה שיום אחד אהיה מספיק חזקה, לפחות בעיניי רוחי, להעניק לה חזרה ולו במעט,

 ולו גרגר ממה שהעניקה לי כל חיי.

תגובות (0)
הוסף תגובה