שואה שלי: האנשים שהשואה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם

השואה המפולטרת

"כשהייתי נערה, סבתא שלי סיפרה לי על החיים בברלין: כמה נפלא היה שם לפני המלחמה – מוזיקה, אומנות ואני תמיד תהיתי מה היה קורה לו רק הסבתא שלי לא הייתה יהודייה, אלא גרמנייה, פרנצי הנאצית, אם ורעיה שמבשלת מרק עוף לבעלה שחוזר מהמלחמה, אחרי שטבח באנשים ביערות": כך שרה שרה גולדברג, גיבורת "קברט הדור ה-3" (The 3rd Generation Cabaret) שיצרו נצן ברנשטיין יחד עם המוזיקאי ד"ר איתי רוזנבאום והבמאית אינדרה בוגדן.

ברנשטיין, בת 33 נולדה וגדלה בירושלים. את עצמה היא מגדירה כדור שלישי. אמה תמיד סיפרה לה סיפורי שואה, אבל אביה הקריא לה את סיפורי האחים גרים. ייתכן ודווקא הדואליות הזאת בין הרוע המוחלט לתרבות עולם גרמה לה בגיל 30 לעבור לברלין, כדי להתפתח בה בתור אמנית וגם להמשיך לחקור את הזהות שלה.

"אני מרגישה שכיום ברלין היא המקום הכי הומאני שקיים באירופה", מספרת ברנשטיין. "אני מעדיפה לא לחשוב על ההיסטוריה במהלך היום יום, כי אז, אני חוששת, ישתלטו עלי הפחד והחרדה. למשל, כשאמא שלי באה לבקר וטיילנו איתה ברחבי העיר, היא כל הזמן סיפרה לי על המקומות השונים בהם עברנו: 'כאן הייתה תחנת האיסוף ליהודים, כאן היה בית ספר לבנות…' ביקשתי ממנה שתפסיק. אמרתי לה: 'אני גרה כאן, אני לא רוצה שתזכירי לי את זה כל רגע.' אבל ככה זה אמא שלי, היא כל הזמן קוראת ומדברת על השואה".

מרגישה שברלין הוא המקום הכע הומאני בעולם. ניצן ברנשטיין

ברנשטיין מעדיפה לחקור את השואה שלה באמצעות תכנים מוזיקליים והיסטוריים בלי אזכור מקומות ספציפיים. אחד השירים במופע שלה נכתב בשנת 1931 ע"י יהודי גרמני ונקרא "יהודים אשמים בכל". מופע הקברט עצמו מתקיים בכמה שפות – הקטעים המקשרים הם באנגלית ואילו השירים עצמם בגרמנית, יידיש, עברית ואנגלית.

"את הקטע עם פרנצי הנאצית, למשל, אני מבצעת עם חיוך של פרסומות, כשאני מחזיקה עוף פלסטיק ביד. אני מעדיפה להציג את השואה כמציאות מורכבת, דרך ויזואליה ומילים ופחות מחבבת טקסים חסרי משמעות, כי לפעמים, במיוחד בישראל, השואה מוצגת בברוטליות כמעט כמו פורנו", היא מגלה את החזון שלה לשנות את תרבות השואה המקומית. "הייתי מאד רוצה להופיע עם הקברט בישראל, כי זה מחבר את המציאות של העבר להווה בדרך לא בנאלית. זה הרבה יותר מעניין בעיני מאשר לשמוע עוד סיפור עצוב מפעם.

"היום בגרמניה כל אזכור של שואה מעורר מבוכה מאד גדולה. למשל, אני יוצאת לדייטים עם גרמנים ומספרת להם על הפרויקט שלי, מריצה קצת בדיחות על נאצים ושואה ואז שואלת אותם מה סבא שלהם עשה במלחמה. גם בשיעורי גרמנית דיברנו ואז אמרתי שאני נאצית במטבח, מה שגרם לכולם מסביב להתבייש. כמובן, יש כאלה שמצליחים להתגבר על המבוכה וזורמים איתי. אמנם, באחד הדייטים, הבחור כל כך נכנס לתפקיד והתחיל להריץ צחוקים יחד איתי, עד שאמרתי לו שיפסיק כי זה מעצבן אותי. כי אין לו זכות, כמו שיש לי. אנחנו קיבלנו את הזכות המופלאה הזאת לצחוק על עצמנו ועל השואה. למשל, שיר נוסף בקברט, שנכתב ע"י שותפי ליצירה, נקרא 'אנטישמים' והוא מתאר בדיוק את התחושות של ישראלי טיפוסי, שגדל על הנרטיב של השואה, כאשר הוא מגיע לגרמניה ומרגיש שכולם סביבו שונאי יהודים".

"בשואה היה קשה יותר"

"בגיל 5 שאלתי חבר משפחה מה מסמל המספר על היד שלו", מספרת מיכל לופו, פסיכולוגית. "אני חושבת שאמא שלי איכשהו הצליחה אז להסיח את דעתי, אבל כשהייתי בת 16, הושבתי אותו ודרשתי לשמוע את כל מה שיש לו לספר לי. אבל כל ההתעסקות בשואה החלה הרבה יותר מוקדם, בבית הספר היסודי. כאשר התחלתי לקרוא. עד היום, אני כל הזמן קוראת ספרים על שואה, צופה בסרטים, בזמנו, כשהיו עדיין קלטות וידאו, הייתי ממלאת לי אותן בסרטי שואה שונים".

השואה תמיד הייתה אצל לופו (40) במחזור הדם. בדייט ראשון עם בעלה לעתיד היא הלכה לראות את "הפסנתרן" עם אדריאן ברודי, שבדיוק יצא אז. כאשר הילדים שלה מתלוננים על קושי באיזו פעולה יום-יומית, היא עונה להם שבשואה היה יותר קשה. "שלושת ילדיי רגילים לזה, גם בן הזוג, שהשואה נמצאת בלקסיקון היום-יומי במשפחה שלהם. אפילו החברים הקרובים מתקשרים אלי ביום השואה לאחל לי חג שמח", צוחקת לופו. ואני לגמרי מרגישה שזה יום חג עבורי.

"אני לא חוגגת את השואה, אבל אני חושבת שזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני כל הזמן מודדת על עצמי איך אני הייתי בשואה. בתור פסיכולוגית, אני גם יודעת שהשואה היא חלק מאיתנו, חלק מכולנו. הנושא הזה עולה המון בשיחות שלי עם מטופלים, בין אם מדובר בבני הדור השני, שנאלצו לחוות את הצלקות הנפשיות של הוריהם לבין אם בני הדור השלישי, שכבר אין להם קשר ישיר למה שקרה אז, בין 1939 ל-1945, אבל הם עדיין חרדים מהנושא."

יצאה לדייט ראשון עם בעלה עלתיד לסרט "הפסנתרן". מיכל לופו

לופו לא מוכנה לנסוע לגרמניה, כי לדעתה שם היא תחוש שנאה כלפי המקום וכלפי האנשים שסובבים אותה. קשה לה לקבל את העובדה שיותר ויותר ישראלים עוזבים היום לגרמניה. "אני יודעת, שרוב הזוועות כלפי העם היהודי התרחשו בכלל בטריטוריה של מדינות אחרות, כמו פולין או אוקראינה, ועדיין – אני פשוט לא מצליחה להשלים עם זה, שאצטרך לשמוע סביבי את השפה, שתפעיל אצלי את כל הטריגרים".

"פעם הייתי הולכת לכל הטקסים של יום השואה. היום, בתור אמא, אני הולכת עם הילדים לטקסטים ישוביים או לטקסי בית הספר שלהם, זה עדיין גורם לי לחוות את יום השואה כפי שאני רוצה לחוות אותו."

כל מי שניצל הוא גם שניצל?

"הכל התחיל הרבה יותר מוקדם", מסביר רן שריג, "עוד לפני שהייתה הסלקציה במחנות, משפחות יהודיות רבות נאלצו לבחור, מי מהילדים הם שולחים רחוק מהבית, להגן מהסכנה המתקרבת. כך נשלחה, למשל, גם סבתא שלי וכל המשפחה שלה נספתה. סבתא מעולם לא דיברה על זה, גם בנה, אבא שלי. אבל בגיל 13 הוא לקח אותי לטיול בר מצווה לדכאו."

הברירה לקחת את הילד דווקא לאחד ממחנות ההשמדה לא נראית לשריג (45), יוצר, סופר, תסריטאי ושדרן רדיו מקרית. "כנראה אבא שלי כבר זיהה אצלי את נשמת האדם הכותב ורצה להכיר לי את המורשת שלנו בדרך כזאת. אמנם, עם השנים, ככל שהתחלתי להתעסק בנושא הזה יותר ויותר, הוא כבר היה רוצה שאפסיק.

"כשלמדתי בתיכון עדיין לא היו טיולי מחנות. לקחו אותנו כל הכיתה לראות את "השואה" של קלוד לנצמן. סרט באורך של 12 שעות. הייתי הילד הזה בשכבה שנזרק משם בבושת פנים, כי לא יכולתי להתאפק וצחקתי. היום אנשים נורא כועסים על התיכוניסטים שעומדים בטקסטים באושוויץ ומתפקעים מצחוק. בעיני זו תגובה לגמרי טבעית. להקל על הסיטואציה המתוחה, לשחרר את החרדות."

לא מפתיע אבל גם הסרט הראשון של שריג היה מוקדש לשואה. "הערב: 'הניצול'" (2003) – קומדיה המתארת את הסיטואציה, בה ניצול שואה נכנס לבית קפה תל אביבי במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט היה מבוסס על מחקרה של ד"ר חיה אוסטרובר על הומור כמנגנון הישרדות בשואה. בהמשך, בספרו "חיים שתיים" (2005 בהוצאת "כתר"), הוא המשיך לחקור את הקשר שלו לשואה. "אני חושב שזה משהו תורשתי, אף על פי שבבית, כאמור, לא דיברו על זה, אבל אנשים רבים חווים את עצמם כגלגול נשמות של הנספים בשואה או של הנאצים. באחד הסיפורים בספר אני מתאר ילד ישראלי קטן שהתגלגלה לתוכו נשמה של הפיהרר עצמו. שמעתי גם על מישהו שצמח לו מספר על היד, ויש אפילו רב שמתעסק בסוג כזה של גלגול נשמות.

רן שריג

"עבור כל ישראלי השואה היא מין טקס חניכה. זאת הסיבה, כנראה, שקיימות גם כל כך הרבה יצירות על השואה. כי השואה דומה קצת לריאליטי, שם נחשף המנגנון האנושי במלואו. לכן, כששואלים אותי, אם הייתי שורד בשואה, אני לא יודע מה להגיד. ניסיתי לענות על השאלה הזאת בספר, בסיפור "הפועל בירקנאו". היום, במיוחד בתכנית הלימודים, השואה מרודדת עד לרמה של שחור ולבן, הרע והטוב. מי שהיה שם יודע, לעומת זאת, שכל מי שניצל הוא גם שניצל? ניצולי שואה רבים לא מוכנים לספר שום דבר על התקופה ההיא, כי זה קשה מאד לקלוט ולהבין. קיימים סיפורים שהיום פשוט לא תואמים את הנרטיב. על קניבליזם במחנות, למשל. היום כשלומדים על השואה, לומדים רק על מרד גטו וורשה ועל הגבורה. אבל אל תשכחו, היה גם יודנראט! מעטים מאד יודעים את שמות המחנות, חוץ מאושוויץ, כי לשם נוסעים כל שנה, אז זוכרים ומכירים. אבל מי שקורא היסטוריה ומבין קצת יותר, יודע שהיו גם דברים אחרים".

*הערת הכותב: גילאי המרואיינים בכתבה צוינו ע"מ להראות כי מדובר בנציגי הדור השני