ביוני לפני שנה הלכתי להיבדק וזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בשביל עצמי

ביוני 2016. הייתי במקום מאוד אופטימי. בדיוק סיימתי לצלם את סרט הגמר של לימודי התואר בקולנוע. לימודים שלקחו לי 10 שנים. התיישבתי לערוך. הייתי מלאת עזוז ואז בבדיקה שגרתית גיליתי שאני חלק מהסטטיסטיקה של סרטן השד, וכל החשק לעשייה נעלם פתאום, נותר רק הרצון לחיות.

 

אז נכון שאימא שלי נשאית ועברה את זה לפני 15 שנה ומתישהו המחלה הזאת הייתה צריכה לבקר גם אצלי. ככה אומרת הסטטיסטיקה הרפואית. אבל אני ציפיתי שזה ייקח עוד איזה עשור או אולי חשבתי שאצליח לנצח אותה. הרי אימא שלי נשאית של הגן ואני לא. אבל מה היה קורה אם לא הייתי נבדקת?

 

לפני שנה התמזל מזלי וגיליתי שיש לי סרטן. באותה מידה יכולתי לא להגיע לבדיקה שגרתית, או להגיע לבדיקה אבל אצל רופא פחות מיומן וקפדן, שהיה מפספס את הגוש הקטן שהיה לי. לפני שנה הרגשתי שהתמוטט העולם ושאני ברת מזל באותה נשימה בדיוק. בכיתי שאני לא רוצה למות וחשבתי שמזל שזה סרטן השד ולא אחר. יצאתי למסע עם שק של חששות, דאגות, חברים, משפחה והמון אופטימיות. זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי לעבור את זה. לתת לרפואה לעשות את מה שהיא יודעת, לעזור לה עם טיפולים אלטרנטיביים, להקיף את עצמי בעזרה ממשפחה וחברים, ולצחוק מכל מה שהמחלה גרמה לי לעשות. הסרטן שלי הוא קומי. אמרתי לחברים. המשכתי ללמד תיאטרון קבוצת ילדים וקבוצת נוער, וקיבלתי מהם המון אהבה תוך כדי. צילמתי עם חברות מערכונים על החיים לפני ואחרי, וזכיתי להרבה רגעי צחוק. כל בוקר שקמתי ופגשתי אנשים השכיח ממני את החולי ונתן לי להרגיש נורמלית. אני יעל כמו קודם. יעל החברה. יעל המורה. יעל השחקנית. יעל האימא יש בי עוד מלא יעל כאלה, אהה וגם יעל שחלתה. כן אי אפשר להתעלם מזה. זה נוכח. אבל היה לי חשוב שזה לא ישתלט עלי וייהפך להיות הדבר היחיד שמגדיר אותי. זה לא שהסתרתי את זה. הסתובבתי עם קרחת (אני לא אמיצה או משהו כזה. זה יפה לי. וזה היה חלום נושן להסתפר ככה, שהסרטן הגשים לי) פשוט המשכתי לחיות. וליהנות. והיו רגעים ששכחתי שאני חולה. זה עשה את זה קל יותר. גם לי וגם לסביבה.

 

 

להיות קירחת זה חלום נושן שהסרטן הגשים לי. יעל צפריר

 

לפני כמה ימים סיפרתי לבן שלי איתמר בן ה-8 שאני תכף מתחילה הקרנות שיעזרו לי שהסרטן לא יופיע פעם נוספת. "אבל למה?" הוא שאל "אמרת שאת כבר בריאה". "אתה צודק" מיהרתי להרגיע "כבר אין לי סרטן בגוף. אבל הטיפול הזה ידאג שגם לא יחזור לי הסרטן". לאיתמר אני מסבירה הכול. אבל כשפוגשים אותי מכרים ברחוב, ושואלים בהמון דאגה ומצוקה 'איך אני מרגישה' ובעיקר אם סיימתי כבר, אני חוסכת מהם את כל התהליך שעוד נותר לי לעבור. יש כבר שיער על הראש, צבע בפנים, כוח לדווש באופניים בעלייה, אז מה אני עכשיו יעיק עליהם עם כל הפינישים של המחלה הזאת. כולם מסביב כבר נשמו לרווחה שנגמר הטיפול הכימותרפי, לא רוצה להציק עם הטיפול הביולוגי שימשיך עד ספטמבר או ההקרנות שיתפסו חלק משמעותי מחיי בחודש הקרוב, או איזה כדור הורמונלי שאצטרך לקחת עשור. רוצה לשחרר אותם ואותי ולהרגיש שסיימתי.

 

רוצה לעורר כל אישה באשר היא להבין שכדאי לקבוע בדיקה. יעל צפריר

 

אבל אז נגשת אלי אימא צעירה ויפה ברחוב ומספרת שהיא צחקה מאוד מהמערכונים שעשינו בנושא הסרטן, ולוקח לי רגע לקלוט, שהיא עם פאה והגבות שלה בכלל מצוירות. 'באיזה שלב את?' אני מיד שואלת והיא מתחילה לספר, שהגיע לה כבר למוח ולעוד מקום בגוף. וכל זה מסרטן שד שלא גילו בזמן. היא כבר מטופלת ויש נסיגה והיא עם חיוך על הפנים ולצידה מחייך בן זוגה, ואני חוזרת לחשוב על המזל שלי שהלכתי להיבדק, ועל המזל שלה שיש היום תרופה, ואני רוצה לעורר כל אישה באשר היא להבין שכדאי לקבוע בדיקה.  

ביוני לפני שנה הלכתי להיבדק וזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בשביל עצמי בתקופה האחרונה.לכי להיבדק. זה שווה כל דקה.

 

להרשמה לאירוע

 

תגובות (0)
הוסף תגובה