הלילה חלמתי שוב שהבן שלי איננו

הלילה חלמתי שוב שהבן שלי איננו. שאני לעולם לא אוכל שוב לחבק או לנשק אותו, לעולם לא אשמע אותו קורא לי "אימוש" או מתעצבן עלי כי שוב הפרעתי לו בשיחת סקייפ עם חברים. שלא אריח את עורו המתוק והשזוף, עדיין עם ריח תינוקי, אפילו שהוא כבר בן 14. התעוררתי בדמעות. גם עכשיו, כשאני כותבת את הטקסט והוא ישן לו במיטה, בשלווה הזאת שעוד כמה שנים כבר לא תבקר אותו לעתים קרובות, כי היא תפנה מקום לדאגות היום-יום.

עוד באון לייף:

חלמתי שהוא איננו והמחשבה הזו הייתה פשוט בלתי נסבלת. ניסיתי לסלק אותה, לפורר אותה עד דק, לאבק אפור, לעפר. אני מתגעגעת אליו אפילו כשהוא נוסע לטיול עם שבט הצופים שלו. אפילו שאני יודעת שעוד ארבעה ימים הוא חוזר, צרוד, עייף, מלוכלך ומרוצה עד השמיים. "איזה יופי, זו הכנה לצבא", חשבתי לעצמי. ובאותו לילה חלמתי את החלום שהוא איננו.

זה מטופש לספר לאחרים על החלומות. מטופש, אגוצנטרי ולא מתחשב. מטופש גם לבכות בגלל החלומות, כי החלומות הרי לא מתגשמים, לפחות ברוב המקרים. ובכל זאת, החלום הזה היה לי קשה מדי, כמו שמיכת פוך כבדה או כרית של הספה, שאי אפשר לנער, אין מספיק כוח בידיים.

עוד 4 שנים איתי הולך להתגייס. אולי עוד חמש, כי הוא מדבר איתי על שנת שירות בצופים. הילד מלא מוטיבציה ואצלי הלב נשבר כל פעם מחדש. פעם, כשהיה תינוק, שמעתי על זוג חברים שעזבו עם שני הבנים שלהם למדינה אחרת, "כדי שלא יגייסו אותם". זה היה לפני יותר מעשר שנים. אז עוד הייתי בעלת עקרונות מוצקים. אמרתי לעצמי שהילד שלי ילך לשרת את המדינה, ויעשה זאת בכבוד. ידעתי שאהיה גאה בו וגאה בעצמי עוד יותר, כי נתתי לו. כי הנה, אני נותנת את היקר מכל למדינה היקרה לי מכל. לא ידעתי שיעבור זמן ואתאכזב. שאצטרך לקחת את ההחלטה הזאת בחזרה.

אני לא מוכנה שיתגייס ליחידה קרבית. ייתכן ועוד שנה שנתיים אני לא אהיה מוכנה שיתגייס בכלל. ככל שמתקרב הזמן, מתגבשת לי בראש רשימה מצומצמת מאד של יחידות אליהן אני אסכים שיתגייס. אסכים, כאילו שמישהו שואל אותי? הוא מדבר איתי על נח"ל. אני מדברת איתו על תיאטרון צה"ל. מי מאיתנו יתפשר? כמובן, שבגלל היותו בן יחיד, לי ולאבא שלו יש את הזכות של החתימה, כלומר הזכות לסרב את החתימה.

אני עדיין אוהבת את המדינה שלי. אהבה שהיא יותר כלפי "ילד דבילי, אבל ילד שלנו". זו לא אהבה ללא תנאי, ממש רחוקה מכך. אבל זה גם לא איזה רגש מתוך חוסר ברירה. אני נשארת כאן לא כי אין לי לאן ללכת. זה הבית שלי.

מרינה ובנה איתי. סלפי

אברהם ידע למען מה הוא הולך להקריב את בנו. אני כבר לא יודעת. אני מבולבלת. אני לא מרגישה שנכון להיום הקורבן שלי מצדיק את עצמו. מאחורי הקרבה צריכה לעמוד אידאולוגיה. והאידאולוגיה שלי, שקודמת כרגע לכל אידאולוגיה אחרת היא שהבן שלי לא ייפגע. לא משנה אם מדובר בקרב, כדור תועה או התייבשות באימונים. זה ממש לא משנה.

אני מסתכלת בהערצה על כל אותם הורים, אימהות ואבות, ששולחים את הילדים שלהם לצבא. אין כאן הבדל בין בנים יחידים או משפחות מרובות ילדים. גם אם חותכים לך אצבע זה כואב מאד, אפילו שנשארו עוד תשע אחרות. הלב שלי נקרע כשאני רואה הורים שכולים. אבל אני אפילו לא מתחילה לדמיין לעצמי כמה נקרע ליבם של אותם הורים כשהם שומעים את רגבי הבוץ היבש נוחתים על גופת הילד שלהם. האם זה הרגע שבו הם מבינים שהם לא יכולים יותר לחבק או לנשק או פשוט לשבת לידם?

נולדתי וגדלתי 15 שנה ראשונות של חיי לתוך הנרטיב "הכל למען המולדת, הכל למען החזית, הכל למען הניצחון". עוד לפני שלמדתי על השואה, למדתי על המלחמה הגדולה על המולדת, כך נקראת מלחמת העולם השנייה בברה"מ. שם חינכו אותנו מגיל צעיר שאם המולדת קוראת לך, צריך לבצע. אמנם המילים האלה תמיד ריגשו אותי, לא הרגשתי אותם כמחייבים, כי הם היו מלאי פאתוס. היום, כשאני נמצאת סוף סוף במקום שאני קוראת לו בית, אני שוב מרגישה את הפאתוס הזה. את חוסר האיזון בין מה שאני מוכנה לתת למדינה לבין מה שהמדינה מוכנה לתת לי או לבני. ולכן המדינה תקבל רק את מה שאני יכולה לתת לה, וזה לא כולל את הבן שלי.