הפציעה של אחותי בפיגוע אתגרה את העמדות הפוליטיות שלי

לפני כשנה וחודשיים, בעיצומה של ישיבת צוות בהתמחות הקלינית שלי, קיבלתי הודעה מטלטלת מבן הזוג של אחותי הקטנה איתו שירתה בבסיס צבאי בשטחי איו"ש "תתקשרי דחוף". באותו רגע נפל לי הלב לתחתונים, יצאתי בסערה מהישיבה והתקשרתי. היתה לי הרגשה לא טובה והתהפכה לי הבטן ואז הגיעה ההודעה: "היה פיגוע דקירה בצומת אריאל, זאת אופיר. היא נפצעה קשה. לא ברור מה מצבה. היא בדרך לבלינסון".

 

עם דמעות בעיניים ולב רועד טסתי לבית החולים. אני לא אשכח בחיים את התמונה הזאת.  אחותי הקטנה, הבייבי שלי, הנסיכה של הבית היפיפיה והתמימה להפליא, מובהלת לניתוח בטיפול נמרץ כשהיא מחוסרת הכרה, שערה הבלונד צבוע בדם. למעשה, כולה מכוסה בדם משבע דקירות אלימות של שנאה. ראיתי את הרוע בעיניים. לא מבינה איך אפשר לפגוע ביצור כזה תמים, אוהב אדם שנולד  עם לב זהב. לקח לי זמן לעכל שזו אחותי הקטנה ששוכבת שם. בשעות הרבות ש"בילינו" מחוץ לחדר הניתוח, כשאני מכינה את עצמי לנורא מכל ומקווה שלא יגיע לעולם, אני מוצאת את עצמי מגחכת ולא מבינה איך אני, הלוחמת, סיימתי שירות קרבי ללא שריטה בעוד שהיא, פקידת לשכה שסה"כ יצאה הביתה לסופ"ש, נלחמת כרגע על חייה.

 

הימים עברו ולמזלנו הסכנה הממשית עברה ונותר שיקום ממושך, קשה ובלתי נסבל עבורה ועבור כל מי שהיה לצדה. היה בי כעס עצום על אותם שני מחבלים שללא ספק חיבלו באחות הקטנה שלי, הימים והלילות במחלקה הכירורגית לוו בחוסר אונים, עצב גדול על הנזק שנגרם לה והמצב העגום שנקלענו אליו כל המשפחה והחברים יחד איתה.

 

 

אני מודה, יחד עם היותי שמאלנית מצביעת מרצ ושוחרת שלום באופן כללי, שמחתי וחשתי הקלה על ההרג המיידי של המחבלים. רציתי נקמה, רציתי שיסבלו ורציתי גם לגרום לקרובים שלהם לסבול. חבריי מצביעי הימין למיניהם (כן, יש לי כאלה) מיהרו לשאול בחיוך מטריד "נו, עכשיו את מבינה למה חייבים להוריד אותם?" או הפציצו באמירות כמו "אולי סוף סוף תפסיקי עם השמאלנות המטופשת הזאת", "יאללה, עכשיו גם את יודעת ששלום לא יהיה פה ועדיף להיפטר מהם ויפה שעה אחת קודם" ועוד מיני פניני חוכמה. ואני, בחורה מתוסכלת, אבודה וכואבת שכרגע סועדת את אחותה הקטנה, נקרעת מהמאבק הנצחי בין התחושות לבין הערכים והרעיונות האידיאולוגיים שלי, מאבק שכרגע מתנהל בזירת המציאות המתפוררת. המאבק בין הנקמה והכעס לבין ה"שמאלנות" היפת נפש הזאת שלא מאפשרת לי להפוך את האמירות של חבריי וקרוביי ללגיטימיות.

 

ואז, הגיעו העיתונאים המרחרחים: "בואי תגידי כמה מילים לחזק את עם ישראל" (לחזק ממה?), "רוצים לעשות כתבה מרגשת על החיילים האמיצים שהצילו אותה וחיסלו את המחבלים, מה את אומרת?" (שזה תפקידם בגיל 18 להציל ולחסל, הגיוני). אחר כך הגיעו הארגונים הפוליטיים וזה כבר היה ממש נורא. הנה לדוגמא, המועצה האזורית יהודה ושומרון: "אנחנו מתכננים לעשות צעדה לכבוד אחותך ובסופה נרצה שמישהו מבני המשפחה אולי יאמר כמה מילים. מטרת הצעדה היא לעורר את הממשלה ולהבהיר לה שצריך להפריד אותם לגמרי ושלא יתקרבו או יעלו על אוטובוסים כאן. אחרת ראינו לאן זה יכול להגיע. מה את אומרת?".

 

מה אני אומרת?

אני אומרת שהזכרתם לי עכשיו את גרמניה שנות השלושים אבל הרי אסור להשוות. אני אומרת שאם אחותי לא הייתה נשלחת מלכתחילה לשרת שם, היא לא היתה נמצאת בכלל בצומת הזה. ואם היא לא היתה שם בעקבות החלטת הממשלה העקומה הזו, אז סביר להניח שעכשיו היא הייתה נוסעת לחוף הים להשתזף כי אוטוטו סופ"ש והיא צעירה יפה ובריאה בת 19. אני אומרת שבשום פנים ואופן היא לא היתה צריכה להפוך ברגע למקרה מוחשי וקורבני שישרת את האידיאולוגיה המחורבנת הזאת. החיילת הזאת האהובה שלי לא צריכה לעבור את כל הסבל הזה (ואולי היא לא הייתה צריכה להיות חיילת בכלל), החיילים במחסום שהוצב שם לא היו צריכים לטעום את טעם ההרג (ואולי הם לא היו צריכים להיות חיילים בכלל), המחבלים שאינשאללה ישרפו בגיהינום לא היו צריכים להגיע לרמה כזאת של הקרבה בשם השנאה, ובכלל, כל זה לא היה צריך לקרות.

 

אבל כל עוד מסתכלים כאן על המציאות בראייה צרה, גזענית, הישרדותית ומלחמתית, זה יקרה. לא רק לאחותי, גם לאחותכם. ולאחיכם ולילדים שלכם ולנכדים שלכם. אנחנו לא מתקדמים לקראת פתרון שישים סוף לסכסוך הדמים הזה או לפחות ימזער את הנזקים שלו אלא רק אוספים עוד ועוד קורבנות משני הצדדים ובוכים על אהובים שלא הגיע להם למות או להיפצע. איכשהו נראה לי שיש דרכים יעילות ונעימות יותר לחיות את החיים האלה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה