גם המפלצת הכי נוראה לא תסרב לחמלה ואהבה

רגע לפני תערוכת היחיד הראשונה שלי בישראל אני עוצרת ומתבוננת בשלל היצירות של השנה האחרונה, אני מבינה שבלי כוונה מוקדמת סגרתי מעגלים, כל אירועי השנה האחרונה מתנקזים לפסלים ולציורים שלתוכם יצקתי את המסע שלי. בתזמון מושלם לפני יום הולדתי ה-50, אני סוגרת שער לעולם ישן וממשיכה לעולם חדש, כמו מסע בין עולמות.

 

 

אחרי 20 שנה בדרום אפריקה חזרתי לישראל עם בעלי, שני ילדי ואייזיק – אסיר משוחרר שאימצנו לחיקנו והפך לבן משפחה לכל דבר. ההתאקלמות מחדש גבתה מחיר רגשי לא פשוט, חשתי על קירות ליבי את כוונת המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב". גיליתי שאי שם רחוק מישראל הצלחתי להנמיך את הווליום של סערות הנפש שהתחוללו כאן מזמן. החזרה לישראל אילצה אותי להתמודד עם זיכרונות מן העבר ואנשים שלא פגשתי הרבה זמן.

 

כאן בישראל לפני שנים איבדתי את אמי וסבתי האהובות בסמיכות של יומיים ולאחר חצי שנה התגלה בגופי הסרטן. הטלטלות היו קשות מנשוא, הסתגרתי, לא הסכמתי להמשיך עם הטיפולים הקונבנציונליים ופניתי לטיפולים אלטרנטיביים בניגוד לעצת רופאי. באותם ימים למילים לא היה מספיק כוח להכיל את הרגש, גזרתי על עצמי שתיקה והתחלתי ליצור באופן אינטואיטיבי – לצייר ולפסל, מהרוח אל החומר, מנבכי הנשמה החוצה. לפני כן בכלל לא ידעתי שיש בי את היכולת לבטא את עצמי ביצירה, אני מאמינה שהיא זו שהצילה אותי, החלמתי מהסרטן. גיליתי בעצמי כוחות חדשים, הבנתי שהאומנות היא חלק משמעותי בחיי.

 

 

כשהציעו לי לנסוע לדרום אפריקה במסגרת העבודה, לא תכננתי להכיר שם את ג'וני בעלי ולהכות שורשים. הקמתי סטודיו וגלריה בקייפטאון, התחלתי להעביר סדנאות ולהרצות על כוחה המרפא של היצירה. הגלריה היא בית לכל אומן שרוצה להציג את יצירותיו, לעולם לא אשפוט אומנות, לאף אחד אין מונופול להחליט מה טוב או נכון ביצירה. הסטודיו מושך אליו רבים שמחפשים את התרפיה שבאמנות ועל הדרך יש להם גם במה להציג ואפילו מקום למכור בו את יצירותיהם.

 

קייפטאון שבה אנחנו גרים היא עיר חצויה, יש בה עשירים החיים ב"מגדל שן" בקהילה סגורה ומנוכרת ולעומתם עניים שחיים בתת-תנאים, פשע וסכנה. אזורים מסוימים  בעיר מסוכנים במיוחד, קרבות ויריות יהיו Pollsmoor prison מנת חלקו של מי שיקלע לשם. בעיר נמצא אחד מבתי הכלא השמורים בעולם פולסמור.

 

 

הידיעה שגם המפלצת הכי נוראה לא תסרב לחמלה ואהבה, הביאה אותי להיכנס לכלא עם הציוד שלי ולהתחיל ליצור עם האסירים. אני יודעת שחלק מהאסירים ביצעו פשעים מתועבים אבל אני לא שואלת אותם מה פשעם, קשה לי להתמודד עם המידע הזה. אני מגיעה כדי ללמד אותם לתעל את הרגשות שלהם דרך אומנות ולהפחית אלימות. החיים בכלא מתנהלים על פי חוקים של כנופיות יריבות, האווירה תמיד ספוגה באלימות, רובם לא מכירים אורח חיים אחר מלבד חיי פשע וחוקי עולם הגנגסטרים.

 

 

מרבית הכלואים החלו את דרכם בשכונות העוני, דור שני ושלישי לעולם הפשע. כאשר יסיימו לרצות את עונשם אין להם לאן לחזור, הסיכוי שלהם לחזור אל כותלי הכלא גבוהה. באחד מן הימים התקשר אלי אסיר בשם אייזיק, הוא סיפר שיש הרכב מוזיקאלי בכלא וחסר להם ציוד וביקש את עזרתי. הגעתי לראות את האסירים מנגנים ונדהמתי מהכישרון, היה שם אור, היה שם סיכוי. הבאתי להם גיטרה, התברר שיש לאייזיק יכולת אוטודידקטית ושמיעה מוזיקלית נדירה, ביחד עם רשויות הכלא יזמתי עבור ההרכב הופעות גם מחוץ לכלא עד שהגיע יום השחרור.

 

שמחת השחרור של אייזיק היתה מהולה בחששות רבים, לא היה לו לאן לחזור, יחד עם משפחתי החלטנו להיות עבורו בית ומשפחה. הוא נכנס לביתנו ולליבנו, ביחד עם תמיכה ואהבה אייזיק מוכיח שהוא וירטואוז מוזיקאלי שמיטיב להלחין ולנגן בכישרון רב. בעזרתו גם אני התחלתי לכתוב ולשיר, את הבית שלנו ממלאת האומנות בכל החדרים ובעיקר בחדרי הלב.

 

התערוכה של אביטל לנג "מסע בין עולמות תוצג בגלריה "חמש" בכפר מל"ל    27/4-11/5/17

תגובות (0)
הוסף תגובה