למה בחרתי בגיל 30 לכרות את שדיי?

לא הרבה אחרי שבחרתי בגיל שלושים לכרות את השדיים שלי, בגלל גן סרטני שגילו אצלי, היו כאלו שהכתירו אותי כאישה אמיצה. עד היום כששומעים על התהליך שבחרתי לעבור, זו לרוב התגובה: וואו! איזה אומץ יש לך!

 

כשהניתוחים, ארבעה במספר, כריתה, שחזור ואז תיקון של השחזור ואז תיקון של התיקון של השחזור, כל אלו, עוד היו טריים –  היה לי מאד נוח להתעטף בדימוי החזק הזה. אבל עכשיו אני יכולה לומר את האמת: אני פחדנית. הכי פחדנית שיש. עד כדי כך פחדתי, שברגע שאמרו לי שעם הגן הזה, יש לי, כמעט 90% אחוזים סיכוי לחלות בסרטן שד, החלטתי לפעול. אף אחד הרי לא ידע לומר לי מתי. מה תהיה העוצמה, באיזה שלב אני אגלה את המחלה ומה יהיו ההשלכות.

 

 

בזה אני בעצם כמו כולכן. רק שבניגוד לכל מי שמתעוררת למציאות של גוש חשוד, אני בגיל 30, גיליתי כמעט במקרה שיש לי פצצה מתקתקת בגוף.

הייתי רווקה מבואסת, כי בדיוק חבר שלי זרק אותי, בטיימינג לא משהו, כאילו יש טיימינג טוב למחלות או פרידות, אבא שלי עשה בדיקה גנטית ומהיחידה למיפוי סרטן ביקשו גם ממני להגיע והתוצאות ידועות. ההחלטה שקיבלתי, כמעט בצורה אינטואטיבית, נתפסה בעיני הסובבים כקיצונית. לא הייתה אז אנג'לינה ג'ולי שהגיעה ארבע שנים אחרי, והפכה את כל הסיפור שלי למאד מתומצת והגיוני בסגנון – "אני עשיתי את מה שאנג'לינה".

אז למה בחרתי, בשיא החיים, כשהנושא מושתק, ומה שאמור להדאיג אותי זה מקסימום אם יכניסו אותי בלי תור לחתול והכלב, מה אני אלבש להשקה של קסטרו או מתי ניסע כל החבר'ה שוב לקופנגן  – למה בחרתי להיכנס לתהליך כל כך קשה מבלי שעוד זיהו תא מחבלים אחד אצלי?

 

 

ואגב, כמה קשה? רק שתבינו, כדי לפתוח את החלון של החדר שלי שייכנס אור, הייתי צריכה להשתמש בשיניים כדי למשוך למעלה את התריס, כשרציתי להתלבש, לקח לי שעה רק ללבוש חולצה ולכפתר אותה, או כשהורדתי לעצמי את התחבושות וראיתי מצד אחד את הכלום שנמצא איפה שהיה פעם חזה ומצד שני את שטפי הדם הסגולים – כמעט התעלפתי. ממש. שלא נדבר על הצלקות שנשארו, הרגישות במגע וחוסר יכולת תמידית להניק.

 

פחד יכול לשתק, למזלי אותי הוא הניע לפעולה – זה בסדר לפחד, השאלה מה עושים עם זה. מול שאלות של דימוי גוף שאיבד איבר נשי כל כך מרכזי, עמדה לפני רק שאלה אחת: כמה אני רוצה לחיות? לא ידעתי לנסח את זה ככה אבל  – מסתבר שמאד. כבר אז, לפני עשור, תקועה במערכות יחסים תל אביביות שלא מובילות לשום מקום, דימיינתי את הילד שלי. את הפנים שלו. את בעלי. את המשפחה שאני רוצה שתהיה לי, האמא שאני רוצה להיות. והרגשתי חייבת את זה להם.

 

 

אנחנו כנשים שוכחות את עצמנו כל כך הרבה פעמים. שמות אותנו בסוף הרשימה. במיוחד כשזה מגיע למי שאנחנו אוהבות, נכון? וזה הפרדוקס. אף פעם לא דגלתי במשפטי גורו בסגנון תעשו כמוני ותראו את האור. אני לא אגיד לאף אחת שנושאת את גן ה-BRCA  לכרות את השדיים. ויש כמוני 40 אלף נשים נשאיות, רק בישראל. אני כן אגיד  -תקפידי להיבדק! תאהבי את עצמך מספיק, כדי להציל את חייך! תאהבי את האהובים שלך מספיק, כדי להיות נוכחת בחייהם! 

תגובות (0)
הוסף תגובה