הילה אלרואי ויעל צפריר בדואט על סרטן השד והומור

הילה: שלום לכולם, אני הילה אלרואי וזאת יעל צפריר. אם לא ראיתם את הסרטונים של motherland אני מאוד מאוד ממליצה, כי אני חושבת שכל מי שיש לה סרטן או היה לה יכולה להתחבר כמעט לכל סרטון, למרות שלא כל הסרטונים מדברים על סרטן.

 

יעל: רגע, אני אפתח סוגריים, הקטע עם הזרע לא עובד. זו בדיחה.

 

הילה:  לא, זה מצעיר את הפנים.

 

יעל: כן, לפנים זה עובד.

 

הילה: אני חושבת שהטרמינולוגיה שיעל ואני נתקלנו בה לאחר שגילינו שיש לנו סרטן, אז זה באמת מאוד משעשע כמו הקטע הזה של האמיצה. אני באופן אישי לא מרגישה אמיצה, כי זה לא שמישהו בא אלי ואמר לי:"תקשיבי, יש פה גוש. אני יכול לתת אותו או לך או לחברה שלך. ואמרתי עזבו, תנו לי, אני, קטן עלי, אני אתגבר. אוקיי? זה אמיץ בעיניי. אף אחד לא שאל אותי ולכן אני לא אמיצה. ובעניין המינוח "שורדות סרטן השד" בבקשה, די עם זה.

 

יעל:  די, אני גם יש לי קונוטציות מזה. די עם זה, לא… מספיק לי "הישרדות", לא צריכה, הישרדות.

 

הילה: אנחנו לא עוברות שואה. ובהינתן העובדה, ועל זה אין מחלוקת – המחלה הקטלנית ביותר היא החיים. אף אחד לא יוצא מזה חי.

 

יעל: יש 100% תמותה.

 

הילה: 100% תמותה.

 

יעל: זה היא אמרה.

 

הילה: נכון. ובעיניי כל מי שנמצא פה כרגע שורד.

 

יעל: ימות. 

 

הילה: לא, הוא שרד. הוא שרד תאונות דרכים, הוא שרד פיגועים, לא נפל עליו עמוד, הוא לא היה בחניון שקרס, הוא שרד. אז כולנו שורדים, בוא נתחיל בזה. עכשיו יעל, מה שהדהים אותי, כי שאני ראיתי motherlandלפני שגיליתי שלי יש סרטן, והיה לי ויכוח אפילו עם חבר טוב אם יש לך או אין לך סרטן. כי בהתחלה יש שם פרק קורע מצחוק.

יעל: כשאני עם רעמת תלתלים עדיין.

 

הילה: רעמת תלתלים מדהימה. ואתן מדברות שם על מישהי שעשו לה שחזור יפהפה ואתן מקנאות בה, כי גם היא, היה לה קרחת, ואת אומרת אני מתה שיהיה לי קרחת. שיגדל לי שיער חדש.

 

יעל: בריא

 

הילה: בריא, ואז את מגלה שבעצם יש לך סרטן שד.

 

יעל: כן

 

הילה אלרואי ויעל צפריר. לא שורדות סרטן השד. צילום: בני גם-זו לטובה

 

הילה: אז קודם כל, איך גילית? כי זה, אני חושבת זה השאלה הראשונה שכל אחד שואל.

 

יעל: קודם כל עשינו סרטונים חבורת אמהות שעוסקות בתחום אבל משועממות, קצת שקענו יותר מדי באמהות ושכחנו את עצמנו. אז התחלנו את הסרטונים והסרטון השני שעשינו התעסק עם סרטן השד, כשאנחנו מסתלבטות על איזה אישה מה זה מדהימה עם שיער שופע וציצי עומד – האמא הכוסית של הגן, לא סובלות אותה. ואז מישהי אומרת: תגידי, אתם נורמליות? היא עברה כריתה כפולה. זה שחזור. כאילו אנחנו כל דבר מה שלא אומרים לנו, היא ניצחה את השיטה.

 

הילה: בדיוק.

 

יעל: עשו לה כריתה, הוציאו לה את השחלות.. ואז היא אומרת: אבל אל תדאגו. היא עשתה פונדקאות וניצחה את השיטה. אין קמטים, אין מתיחות, אין כלום, לא עולה במשקל, לא יורדת, ניצחה את השיטה. הכל טוב. בסוף זה מסתיים בפאנץ' שאומרים ויש לה תאומים בנים.

 

הילה: אה. לא פשוט.

 

רציתי קרחת. אז בא סרטן והגשים לי חלום. צילום: בני גם-זו לטובה

 

יעל: אז סרטן זה שנה וזה עובר, אינשאללה, לכולכם, לאללה ולכולם, שלא יחזור. אבל אז שם בסרטונים אני אמרתי: וואי, הייתי מתה שתהיה לי קרחת. ורוב הטקסטים שלנו אותנטים – אני באמת עשיתי הקטנה, באמת יש לי ביס של תנין. הכל אמת. 250 גרם גביע קוטג', הכל אמת. אז רציתי קרחת. אז בא סרטן והגשים לי חלום. אז איך גיליתי? שם זה היה משאלת לב.

 

הכריחו אותי להיות במעקב כי לאמא שלי יש את גן ה-BRCA, לי אין, אבל כשהתיישבתי אצל הכירורג הוא אמר לי: רוב הנשים שיושבות כאן ושמגלים להם סרטן אין להם את הגן. אז נשכבתי, מאוד רגועה, ואמרתי לבעלי עזוב, בדיקה שגרתית, אין מה לבוא איתי, ואז הוא שאל אותי אם אני מכירה את הגוש הזה שהוא מצא. עוד לא הייתה לי היכרות אינטימית איתו, ושם התחיל הלחץ. כי הוא הרגיש גם את הבלוטות שלי. ואז ישבתי שם והוא אמר לי: את בלחץ? אמרתי לו: אתה אומר לי יש לי גוש בשד, הבלוטות נפוחות ואנחנו אופטימיים פה?גילוי מוקדם זה באמת הדבר הכי חשוב.

 

הילה: אין ספק שהדבר הכי חשוב זה גילוי מוקדם. הרי נגה קלינגר ישבה פה ואמרה שלכולנו יש סרטן שד, אבל יש לנו מחלות שונות לגמרי. לך ולי יש מחלה שונה, לי ולנוגה יש מחלה שונה, אני למזלי אני אף פעם לא רציתי קרחת.

 

יעל: בגלל זה קיבלת את הסוג ובזמן שהשתחררת מזה.

 

הילה: בדיוק. בגלל זה קיבלתי את הסוג שלא צריך כימותרפיה כי הספר שלי לא היה עומד בזה לדעתי, ואני מצאתי, אני גיליתי את הגוש במישוש, זאת אומרת במישוש עצמי. ושמתי לב שהרבה פעמים שנשים שואלות אותי ואני מסבירה להם איך עושים את זה, הן מתחילות אוטומטית למשש את הציצים. זה אותה תופעה כמו שכשאת מדברת על כינים ומתחילים להתגרד, אז כל מי שעומדת לידי מתחילה למזמז את עצמה.

 

יעל: אני מאז מיששתי הרבה ציצי של חברות.

 

גיליתי את הגוש במישוש. הילה אלרואי. צילום: בני גם-זו לטובה

 

הילה: כשישבתי אצל הרופא, האמת היא שידעתי. כאילו, הרגשתי את הגוש, הרגשתי שהוא אב-נורמלי, שלא כמו נגה שפת הסרטן מוכרת לי עוד הרבה לפני. ערוץ 10 עשה עבודה טובה והכין אותי במשך 10 שנים פחות או יותר לטיפולים האלה, ואני חושבת שידע זה כוח וכשאת מגיעה למקום שאת מכירה, את יודעת לקראת מה את הולכת, אז זה פחות מפחיד.

 

יעל: היה לי זיכרון של אמא שלי, שהוא היה 20 שנה לפני, אני הייתי סטודנטית אז למשחק בניסן נתיב, והייתי בת, נראה לי 21, 22, משהו כזה, ולאמא שלי היה, והיה לי זיכרון וגם היה לי את התמונה של אמא שלי היום, שהיא אישה בריאה טפו טפו טפו, 20 שנה אחרי. אז היה לי את זה להיאחז בזה, כאילו כדבר טוב, כאופטימיות. כאילו השניה הראשונה ששמעתי יש לי סרטן זה אני לא רוצה למות. אני לא יכולה להגיד שאמרתי ישר: הנה, אמא שלי שרדה… את המשפטים של לעודד את עצמי הם באו אחר כך. אבל כן, יש לי את אמא שלי שעברה את זה לפני 20 שנה והיא נשאית של הגן, אז גם אני יכולה. אז לא ידעתי בדיוק, אבל היה לי זיכרון כזה ואופטימיות לטווח ארוך.

 

הילה: למה להסתכל קדימה. יש לך ילדים?

 

יעל: כן. יש לי שני ילדים – יש לי בן בן 8 ובת בת 5, מתוקים.

 

הילה: זה גילאים קשים. זאת אומרת, לי יש ילד בן 17 וילדה בת 13.5, אני יודעת שאתם לא מאמינים, אתם לא צריכים. והרבה יותר קל בגיל הזה, כי הם מבינים. אבל איך מסבירים לילדים בגיל 8 ו- 5? זה אחד הקטעים הקשים ביותר. לא?

 

יעל: נכון. קודם כל ילדים זה דבר מאוד עירני. אז הם ראו אותי פתאום עם איזה פאץ' פה של כל הביופסיה. ואז עשו לי ביופסיה לבית שחי, לבלוטות, אז עוד פעם, אז גם פה. אז הם ראו, ראו והתחילו לשאול שאלות, ויום לפני הכימו ישבנו איתם לשיחה ואמרנו להם את האמת. שלאמא יש מחלה בציצי, השתמשנו בהתחלה במילה מחלה. לקח לי זמן עד שהשתמשתי במילה סרטן, נראה לי גם כחלק מההתמודדות שלי. הסברנו  שכרגע המחלה בציצי, אבל אנחנו לא רוצים שהיא תיהפך להיות מחלה קשה יותר ויש לה טיפול והטיפול מאוד מאוד מחליש. הטיפול יגרום לקרחת, הטיפול יגרום לחולשה הפיזית. כי כשהם יסתכלו עלי ויראו כמה קשה לי, הם לא יגידו יאו איזה מחלה נוראית עוברת על אמא, אלא וואו, איך התרופה עושה לה שיהיה לה קשה. אז הדבר הזה נראה לי מקל קצת והוא גם נכון, מה שגורם לכל התופעות האלה שמסתכלים עליך גם ברחוב וגם הילדים שלך, וכשאת שוכבת או לא מרגישה טוב במיטה, אז לדעת שזה מהתרופה הקל עליהם. אחר כך גם נכנסה המילה סרטן, ושיש מלא סוגים. ואני מההורים, לא יודעת אם זה מהמקום של אופטימיות או אי יכולת להגיד משהו אחר, אני אמרתי שאין מוות. לא חתומים עם מוות בסוף – לא במחלה הזאת. בסוף כולנו נמות, אבל לא במחלה הזאת.

 

הילה: אני רק אסיים בזה שאם כבר לבחור סרטן…

 

יעל: זה גם מה שאני אמרתי.

 

הילה: אז לכו על סרטן השד.

 

 

יעל: בדיוק. לגמרי.

 

הילה: ואגב, אני מרגישה גם שלמה וגם מושלמת.

          

תגובות (0)
הוסף תגובה