סמל המין הראשון היה בכלל דמות מצויירת

סבתא של כיפה אדומה, שימי לב – אנחנו יודעים שעד היום חשבת שאת הסבתא הכי מפורסמת בעולם, אבל אופסי דופ, הכירי נא את בטי בופ. עזבו אתכם מזוטות כמו למה האוזניים של סבתא גדולות כל כך ובואו נתרכז שנייה בשאלה החשובה באמת: איך זה שבגיל 87, בטי בופ היא עדיין איט גירל לוהטת שלא נראית יום יותר מבת 16 קופצנית?

עוד באון לייף:

עם כל הכבוד לאושיות תרבותיות כמו משפחת קרדשיאן, נכון להיום בופ מכרה יותר מרצ'נדייז מכל בנות המשפחה יחדיו: הרזומה שלה סקסי יותר מהקלטת הלוהטת של קים, הפיגורה שלה מעוררת קנאה יותר מזו שלקלואי פוסט המהפך ויש לה פחות קמטים מקריס ג'נר אחרי טיפול בוטוקס בגרסת הסופר סייז.

סמל הסקס הנשי הראשון היה בכלל דמות מצוירת

לפני שבופ נולדה, הדמויות הנשיות המצוירות היו סטריאוטיפיות וילדותיות להחריד. ברוב המקרים הן היו פשוט גרסה כמעט זהה לזו של המקבילה הגברית שלהם, כשההבדל היחיד היה למשל בסרט ששמו על ראשן, כמו בדמותה של מיני מאוס. בטי הייתה אחרת. היא הייתה הגירל פאוור בהתגלמותו, בשנים שנשים עוד נתפסו כלא הרבה מעבר לאקססורי שקט וכנוע. סמל הסקס הנשי הראשון, ליפסטיק אדום מפתה, מחשופים נדיבים, שמלות קצרצרות וקול מתיילד ופתייני שסחרר ראשים של גברים ונשים כאחד.

בופ נולדה באולפני פליישר בשנת 1930, כשבגלגולה הראשון הזכירה כלבת פודל שנועדה למעשה להיות מושא האהבה של בימבו, כלב מצויר שכיכב בסדרה משלו. הופעת הבכורה שלה הייתה בסרט "Dizzy Dishes", שם ניתן לראות בבירור את מאפייניה הכלביים בצורת האוזניים והחוטם. גלגולה ככלבה לא האריך ימים, ובשנת 1932 בסרט "Any Rags" הושלמה המטמורפוזה שלה לבת אנוש, כשאת אוזני הכלב החליפה בעגילי החישוק ואת החוטם של הכלב החליף אף סולד.

מדהים לגלות איך מאחורי דמות מצוירת שנוצרה באולפנים, מסתתרת כל כך הרבה דרמה מהחיים האמיתיים, כזו שהייתה מספיקה לכם כיום לבינג' עסיסי של סקס, סמים וג'אז (שהיה פסקול שנות ה-30 של תקופת השפל באמריקה).

מי היא בטי בופ האמיתית?

רבים מאמינים כי מראה נערת הפלאפר של בטי, אותן נשים של שנות העשרים שהתאפיינו בסגנון לבוש אופנתי ונועז, בילוי במועדוני ג'אז ואופי מיני ומוחצן, נוצר בהשראת הלן קיין – זמרת לבנה שהתפרסמה עם הלהיט " Be Loved By YouI Wanna" ב-1938, זוהי לא האמת במלואה. לקיין היה נוח שאנשים הניחו כי היא הבטי בופ בריל לייף, אולם מי שמגיע לה הקרדיט והתהילה הייתה הזמרת השחורה אסתר ג'ונס, שנודעה בשם הבמה שלה "בייבי אסתר". קיין צפתה בג'ונס מופיעה ב-1928, וזמן קצר לאחר מכן החלה להופיע בסגנון השירה הייחודי לה, כולל הקול (ולמעשה הכל), מחוות הגוף ובעיקר עם שורת המחץ שהפכה למזוהה עם בופ, .“Boop-Oop-a-Doop” ברקע ריחפה גם דמותה של אם פוטנציאלית נוספת, השחקנית ונערת הזוהר קלרה בואו. אמנם המראה החיצוני של בופ היה קרוב הרבה יותר לזה של קיין, אך האופי של בופ, המתירנות, ההחצנה, המיניות והביטחון, הזכירו הרבה יותר את אלה שהיו מזוהים עם בואו.

הלן קיין. צילום: ויקיפדיה

קיין עצמה לא ממש חשה כי יש טעם לפגם בדרך בה "אימצה" את סגנונה של ג'ונס, וב-1932 הייתה זו דווקא היא שהחליטה לקחת את אולפני פליישר, יוצריה של בופ, והגישה נגד האולפנים תביעה בסכום של מאות אלפי דולרים על גניבת זהותה בדרך ליצירת הדמות המצוירת.

במקרה הזה, הגונב מגנב לא היה פטור. קיין הפסידה במשפט לאחר שפליישר הצליח להוכיח שמי שעל ראשה בוער הכובע הייתה דווקא היא, כשהביא הוכחות מהשטח לכך שגנבה מאסתר ג'ונס את האקט שלה. ג'ונס, למרבה האירוניה, שוב נדחקה לפינה ולא זכתה לראות את הצדק נעשה לשמה, שכן עד שכבר ניתן פסק הדין במשפט שנמשך שנתיים, היא כבר לא הייתה בין החיים. גם היום כשמספרים את סיפורה של בופ משמיטים לעיתים קרובות כל אזכור לג'ונס, מה שכמובן מעלה לדיון את הסוגיה הרגישה של ניכוס תרבותי של לבנים את תרבותם ויצירתם של דמויות מפתח מהקהילה השחורה בארצות הברית.

אין כניסה לילדים

במשך שנתיים, בופ חגגה. למרות שהייתה דמות מצוירת, התכנים שהוצגו במאות הסרטונים בהם כיכבה ממש לא היו מכוונים לקהל צעיר. הם היו עמוסים בנושאים טעונים כמו גזענות ומין, כאלה שגם היום היו ודאי מעוררים זעקה ודיון ציבורי. כבר בשיר הנושא, "Made of pen and ink", נחשפה האג'נדה שלה: "יש מלכה קטנה בסדרה, חכו עד שתראו את בטי המתוקה". הסרטונים היו עמוסים ברמיזות מיניות בוטות כשדמויות גבריות חרמניות הרודפות אחריה ומנסות לגעת בה או להציץ מתחת לבגדיה היו כמעט דבר שבשגרה.

למרות שבופ נוצרה במקור כדמות ללא גיל, פליישר הכריז בראיון בשנת 1932 כי בופ הייתה בת 16. עם זאת, יש הטוענים כי גילה היה אף צעיר מכך, כשההוכחה טמונה בסרטון "מסיבת יום ההולדת של בטי בופ", ששודר ב-1933 כשעל עוגת יום ההולדת נראו רק 14 נרות. כל זה הופך כמובן את ההתנהלות סביבה לגובלת בפדופיליה ובפלילים. באחד הסרטונים אף היה רמז לניסיון אונס, כשבטי שהופיעה בקרקס הדפה בכוח את מנהל הקרקס שניסה לכפות את עצמו עליה ואחר כך התגאתה בכך בשיר: "הוא לא הצליח לקחת את הבופ-אה-דופ שלי".

כדמות נשית חזקה ומלאת ביטחון עצמי, גם לבופ עצמה היה חלק ביצירת ההילה הפרועה והמשוחררת סביבה. היא אהבה לתת בראש במסיבות, כמו בפעם ההיא בה היא וקוקו הליצן (דמות שכיכבה לצידה בלא מעט סרטונים) שאפו גז צחוק והתמסטלו לגמרי. כאן גם נכנס כל הדיון על עוצמה נשית בעולם המדכא נשים: האם בטי הייתה התגלמות הפמיניזם בשנים בהם עוד כלל לא העזו לבטא את המילה בקול, או שמא היתה התגלמות הפנטזיה של ההגמוניה הגברית?

בין אייקון פמיניסטי לפנטזיה גברית

שורות התסריט שנכתבו עבור בופ הראו אותה עושה שימוש במיניות שלה באופן בוטה, שלא היה מבייש גם היום תסריט לסרט מבוגרים. לא פעם היא נצפתה מאפשרת לשמלתה להתעופף, לעיתים חושפת את בגדיה התחתונים ולעיתים מוותרת גם על אלה, נוגעת בעצמה, מתחככת ומחככת, וכאן לא נגמרים המסרים הסמויים או הרמיזות המיניות הבוטות. בסרטונים נוספים נשתלו גם רפרנסים למעשי סדום ורמזים לכך שבופ הייתה למעשה אנדרוגינוס או גבר בבגדי נשים.

אך לפעמים החגיגה נגמרת. ב-1934, ליגת ההגינות הלאומית ותקנון ההפקה ההוליוודי כפו על האולפנים בארצות הברית חוקי צניעות, והגבילו באופן משמעותי את הרמזים המיניים והתכנים הבוטים שהיו מותרים בהפקות.

בטי היתה בין אלו שחטפו חזק. פתאום הדמות הנשית הצבעונית והמשוחררת הפכה ממיילי סיירוס מענטזת לכמעט נזירה. אמנם, היא עדיין היתה אישה עצמאית המפרנסת את עצמה ללא גבר קבוע לצידה, אבל כל ההוויה שלה הפכה מתוססת ומשוחררת לעצורה ואפרורית. השמלות התארכו, המחשופים הצטמקו וכל רמז למה שיכול היה להתפרש כמיני או אפילו פלרטטני, נעלם כמעט לחלוטין.

המהפך הכפוי הזה סימל למעשה את תחילת הסוף בשביל בטי, שמצאה את עצמה בחילוף תפקידים כשבימבו הכלב הופך להיות הכוכב הראשי והיא הסייד קיק התפל. פופאי המלח היה במקור דמות משנית שנוצרה כדי לחזק את בטי וזכה בסופו של דבר לסדרה משלו. את דמותה של אוליב אויל, הגיבורה הנשית שלצידו, דיבבה מאי קווסטל שהייתה גם הקול מאחורי בטי.

הפרישה והקאמבק
ב-1939 בטי סיימה את הקריירה שלה, או לפחות את מה שהיה הסיבוב הראשון והרשמי. בשנות ה-50, כששידורי הטלוויזיה בארצות הברית החלו לתפוס תאוצה, נעשה ניסיון להחזיר את בופ לתודעה בשידורים חוזרים, ניסיון שהצליח באופן פושר למדי ולא האריך ימים. את הקאמבק הרציני שלה בופ עשתה בתפקיד אורח בסרט המצליח "מי הפליל את רוג'ר ראביט" בשנת 1988, וזה היה כאילו לא נעלמה מעולם.

מאז, בגיל בו חברותיה משחקות בינגו עם הקתטר בבית גיל הזהב, בופ היא כוכבת. היא מסמנת וי על שיתופי פעולה שכוכבות בשר ודם היו מוכרות את אמא שלהן עבורם, דוגמת ז'אן פול גוטייה, זאק פוזן ולנקום. היא מהווה השראה גם ללא מעט כוכבות מצליחות היום בכל הקשור לאיפור, שיער ולבוש, וניתן לראות לא פעם סלביות כמו כריסטינה אגילרה, קייטי פרי ודיטה וון טיז מסתובבות עם הליפסטיק האדום הבוהק, מניפות הריסים השחורים העבותים, פריזורת הקארה הייחודית והלבוש הפתייני הסקסי כהומאז' לבופ.

בטי בופ ב"רוג'ר רביט"

היום, כשהיא כמעט בת 90, בופ מלאת אנרגיה כמו טינאייג'רית, מסתובבת בכל העולם וגוזרת קופונים כאילו שמה השני הוא אינסטה. אין כמעט דבר שהיא לא מופיעה עליו – בגדים, תכשיטים, ספרים ואפילו בתי קפה ומסעדות. היא אף עברה גלגול מעודכן ומעוות בדמותה של "תות בראונסטיין" בסדרה "דירת המצויירים", בה היא סובלת מבעיות של דימוי גוף, אלכוהוליזם ונטיות אובדניות.

אז צר לנו צעירי העולם. אנחנו יודעים שנירוונה הבטיחו לכם שהעולם מריח מנעורים, אבל אין מה לעשות. הפעם סבתא עקפה אתכם, ועל זה רק נותר לכם למלמל "בופ אה דופ אופס".