אחרי 8 שנות נתק מוחלט נסעתי לחתונה של אחותי

הוא חזר בתשובה כשהייתי בת חצי שנה והם התגרשו שנה אחרי. מאז כל אחד מהם הלך לדרכו. אמא שלי נשואה בשנית כמעט עשרים שנה, מאושרת ומאוהבת. אבא שלי נשוי בשנית, קצת יותר מעשרים שנה, מאושר ומאמין. כשהייתי ילדה, הוא נהג להגיע מידי פעם ולקחת אותי לבית הכנסת. שם דיברנו על פרשת השבוע וחיפשנו תשובות לעולם. בכיס הפנימי של המעיל שלו תמיד היו תמונות של האחים שלי. חמש בנות ושני בנים. פגשתי אותם בפעמים בודדות, בהן נעניתי לבקשותיו ונסעתי איתו לירושלים. ככל שהתבגרתי, ככה כעסתי עליו יותר. כעסתי על הנטישה שלו ועל כך שלא היה נוכח. לא היינו אמיצים מספיק כדי לדבר לעומק והפגישות איתו הלכו והצטמצמו. אמא שלי, יאמר לזכותה, מעולם לא הביעה דעה. היא לא הייתה הגרושה מהגיהנום ולא הצדיקה אותי כשניתקתי ממנו ומכל האחים שלי את הקשר לפני שמונה שנים. לא הצלחתי להתמודד איתם, אז החלפתי שם משפחה והמשכתי הלאה.

בשנים שחלפו כל אחת מהאחיות שלי הספיקה לגדול ולהתבגר. האחים שלי גבוהים ממני וגידלו זקן. הם התקדמו ובנו לעצמם סביבה קרובה ותומכת שלא יודעת על קיומי. אני חגגתי את תל אביב, התמסרתי לחלוטין למשפחה אחת ולא הסתכלתי לאחור. כשאחת האחיות שלי החליטה להתחתן, היא סימסה לי והזמינה אותי למסיבת האירוסין. ההודעה הזו סיימה תקופה של ריחוק ובשנייה אחת החזרתי עוד משפחה.   

סיימנו שם לקראת שתיים וחצי בלילה ובשלוש ורבע כבר הייתי בבית. נסעתי הביתה דרך הכביש המסוכן, שיורים בו מלמעלה, אחרי שאמרו לי לא לנסוע דרכו לפחות חמש פעמים. אין בו משטרות והייתה לי את האפשרות לפרוק אדרנלין על דוושת הגז. לא הייתה חניה ברחוב שלי, אז הלכתי ברגל מהחניון. כשנשענתי על כפות הרגליים כדי לצאת מהרכב, יכולתי להרגיש כל תנועה שעשיתי על הרחבה. כמה שמחה וריקודים, ככה כאבים בכל צעד. זו הייתה החתונה הכי שמחה שהייתי בה. זו הייתה חתונה של תום ואמונה. זו הייתה חתונה מתובלנת בדידות והיא הייתה של אחותי.

הכלבה שלי התחילה לנבוח עוד כשהייתי בקומה הראשונה. יש לה יכולת על לזהות אצלי מצבי רוח לפני שאני מגיעה לדלת. השכנים שלי כנראה חרשים, אחרת היו מנדים את שתינו כבר מזמן. נכנסתי הביתה, חלצתי נעליים וקרסנו אחת לתוך השנייה. כמה דקות של רוגע ושפיות. במקלחת פשטתי מעצמי את החרדיות. קיפלתי את החצאית הארוכה והחולצה הצנועה על מושב האסלה ובהיתי בחילוניות המקועקעת שלי במראה. עייפה אך מרוצה. עודפי החורף לא הפריעו לי והייתי שלמה. הרצתי בראש שוב ושוב את המבטים של כולם וריחמתי קצת על כל הפרצופים שעלו לי בזיכרון.

הדרך בהלוך הייתה סיוט. פקקים נוראיים, תנועה משוגעת, אזור תעשייה גועש. האולם נגלה מצד שמאל וממש בכניסה – חופה אחת קטנה, צמודה למדרגות. הגעתי בזמן ל"כיבודין ונישוקין" וכל האחיות שלי כבר היו שם. הצלם חיכה לנו בעזרת הגברים וקרא לכל האחים להצטופף לתמונה. הייתי האחרונה שזזה מהמקום ובשנייה שהרמתי את הרגל כדי לצעוד לכיוון הפריים, הוא החל לצלם. שכחו אותי. אף אחד לא יודע שאני אחותה של הכלה וכולם הרימו גבה כשהיא קראה לי להצטרף. ענדתי את חיוך הנקמה הכי גדול שלי כשחלפתי מול הצלם. כעסתי נורא ומצד שני, מה הוא אשם. הוא לא יודע.

מסתבר שיש מן קטע כזה, לפני החופה, שהכלה מברכת את כל בנות האירוע. השמיים פתוחים לפניה ביום חתונתה והיא יכולה לבקש מאלוהים כל מה שהיא רוצה, בשביל כל מי שהיא רוצה. נעמדתי בתור מאחורי, מי שהתבררה להיות, האישה הכי לחוצה ביקום. היא סובבה אליי את הראש ואמרה "את לא תעקפי אותי. יש לי קדימות. אני הדודה של החתן". הסתובבה חזרה והמשיכה לרקוע ברגליים. נשענתי קצת קדימה ועניתי "אני אחותה של הכלה". חיפשתי מבוכה, תדהמה או כל דבר אחר שיגרום לי להרגיש טוב יותר על חשבונה. במקום, היא כיווצה את הפה עד שהקמטים מסביב לשפתיים שלה נעלמו לחלוטין וירתה "לא את לא" בשלווה מוחלטת. אם לא היו עדים מסביבנו, הייתי גורמת לה להתנצל בכוח. אף אחד לא ידע שאנחנו חולקות קשר דם וגם כשסיפרתי, לא האמינו לי. הצלם, הדודה ושאר המוזמנות בצד הנשי בירכו אותי בביקורת שקטה רועמת. הרגשתי אבודה יותר מאוהד מכבי שנקלע בטעות ליציע של הפועל. לאן שלא הלכתי, עשרות עיניים עקבו אחרי. אולי הם הריחו ממני את ריח הדלק של הנסיעות בשבת, או הריח החמוץ של הסקס לפני החתונה.

ממול לעמדת בירכת הכלה ומימין למחיצה עמדו 20 שולחנות. מפות לבנות ועיטור זול במרכז השולחן. כסאות בד מוכתמים  וכוסות יין מלוכלכות. על כל צלחת הייתה מונחת לחמניה וכל שולחן קיבל קיצבת מיצים. המלצרים התגודדו ליד עמדת הסכו"ם וחיכו שהערב יגמר. אנחנו ישבנו בשולחן הראשון מצד שמאל. כל האחיות יחד. קירבה ראשונה. קירבה קיימת ואמיתית. קירבה שמדברת בטלפון ארבע פעמים בשבוע, לא בשבת, וחוצה זרמים ואמונה. כאן לא הייתי חריגה ואף אחת לא הגניבה אליי מבטים מוזרים בזמן שחשבה שאני לא רואה אותה. צחקנו, התחבקנו ואפילו השניצל שנשאר כנראה משבוע שעבר וחיממו אותו במיוחד עבורי לא הפריע לי יותר מידי. קצת אחרי שנגמרו הסלטים הגיע הוריקן בנות ששאב לתוכו את רוב הנוכחים בשולחן. נשארנו אני, החברה שסחבתי איתי לעת צרה ושתיים בהריון. אלוהים מצווה עלינו לשמח כלה ביום חתונתה, אז קמתי לרקוד. תפסתי את היד הפנויה הראשונה שראיתי ונדחפתי לתוך המעגל. זה היה שילוב של צעד תימני, הורה והמון שמחה. מסתבר שזה היה המעגל של הצד של החתן, כי לא זיהיתי שם אף אחת. כל בנות הדודות שלו היו לבושות באותה השמלה וחבורת הפאייטים הזו לא טרחה אפילו להסוות את הלחשושים. רקדתי את עצמי משם באלגנטיות והצטרפתי לפרצוף המוכר הראשון שראיתי.

מקום המבטחים חיכה לי בזרועות פתוחות ומרח אותי בחום ואהבה. אבא שלי דאג להבריח לנו בקבוק יין מהצד הגברי כדי להוריד את המנה העיקרית ולעכל את האירוע עצמו. קצת אחרי אחד בלילה נשארו רק בני המשפחה והוסרה המחיצה. התאגדנו מול הזמר ששר לנו שירי הלל עם הלחן של "אהבתיה" ומחאנו כפיים בזמן הנכון. כל תשומת הלב זלגה למקומה הראוי ולא היו דליפות לצדדים. הגרעין המצומק והעיקרי נישק אותי לשלום וכל השאר הפכו לתפאורה. חטטנות וסקרנות היא לעולם אנושית, דרך היא עניין של בחירה. אני מבינה שהלוק הדתי המתאמץ שלי לא עבד על אף אחת, אבל גם לא ניתנה לי הזדמנות להסביר למה אני מעיזה להתפרץ לעולם שלהם עם שאריות בייקון בשיניים.