פרה מייצרת חלב בשביל התינוק שלה, לא בשביל הנס קפה שלכם

?כשהייתי ילדה היינו נוסעים בשבועות לקיבוץ. זוכרת איך כולם התאספו מול הבמה המקושטת. כל חקלאי היה מגיע בתורו אל הבמה, ומציג לראווה את פירות הביכורים של המשק שלו. כשהבמה הייתה עמוסה בגידולים טריים וצבעוניים, קראו בשמן של האמהות הטריות של השנה, שהציגו את פרי בטנן. האושר של האימהות עם התינוקות הרכים הותיר בי רושם אדיר. ביכורי האימהות היו המרגשים ביותר.? חג השבועות היה אז חג הביכורים או חג הקציר. אף אחד לא שמע על "חג החלב".

 

עוד באון לייף:

 

כשהפכתי לאם בעצמי, ימים ספורים לאחר לידה טראומטית, ממש ביום שהשתחררתי מבית החולים עם בנותיי התאומות , אושפזתי שוב. עשרה ימים הייתי מאושפזת – והן היו בבית. רק דבר אחד זכור לי מכל התקופה הזו – דכאון מתמשך. רוב היום שכבתי במיטה ובכיתי על כך שהן לא אתי.

 

בדיעבד, אני יודעת שמזלי שפר עלי, כי ?הן היו בבית וידעתי שהן 'בידיים טובות'. קשה לדמיין מה היה מצבי אילו לא ידעתי היכן הן, ואם לא הייתי בטוחה שאשוב לראותן. במילים אחרות, קשה לדמיין מה שקורה לפרות בישראל כל הזמן, כל יום.

 

"לקחו לי את התינוקת לחמש שעות אחרי הלידה. השתגעתי"

ליהי פונריוב רובין השתתפה בצילומי הסרטון "בשביל חלב צריך הריון" של העמותות 'תנו לחיות לחיות' ו'אנונימוס', לצד עתליה גוטשלק- פיינשטיין (שהייתה אז בהריון מתקדם). בסרטון מדברות השתיים על הקשר המיוחד שיש להן עם התינוקות שלהן. "שבועות הוא חג הביכורים והבת שלי היא פרי הביכורים שלי", אומרת עתליה,  "הגוף שלי מייצר את החלב עבור התינוק שלי. בדיוק כמו הגוף של הפרה. כשאני הולכת לכל מיני סדנאות של אימהות ותינוקות או סדנאות הנקה, תמיד מפתיע אותי שבהפסקה יש אימהות ששותות נס עם חלב, בלי לחשוב לרגע למי נוצר החלב הזה".

 

 

?ליהי פונריוב רובין  מספרת על כאב הפרידה מהתינוקת שרק ילדה – "אחרי הלידה לא יכולתי לקום מהמיטה. לקחו את התינוקת שלי לתינוקיה ולא רצו להחזיר אותה לבן זוגי כיוון שאנחנו לא נשואים. אני לא יכולתי לקום כי הייתי עם השפעת אפידורל. נוקפות השעות והתינוקת שלי לא חוזרת במשך חמש שעות אחרי הלידה. פשוט השתגעתי. עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בתחושה, ואז אפילו לא הכרתי אותה. אבל למרות שלא הכרתי אותה פשוט השתגעתי וצרחתי. כשראיתי אותה בכיתי כל כך ….ותחשבי על אמא שעם כל ההורמונים וכל השיגעון, אחרי עשרים דקות איתה פשוט לוקחים לך אותה. זהו."

 

ההנקה הייתה לליהי חוויה כואבת: "נאבקתי עם ההנקה במשך שנה כי זה היה חשוב לי. אבל עם כל הקושי של ההנקה, היא לא הייתה קשה  כמו השאיבות. הייתי יושבת ובוכה מכאבים, וכל הזמן הרגשתי כמו פרה שחולבים אותה עוד ועוד. ואני עוד עשיתי את זה באהבה עבור התינוקת שלי, תחשבי מה זה עבור הפרה שעושים לה את זה שוב ושוב בלי הפסקה, ואפילו לא בשביל התינוק שלה, אלא בשביל שאיזה בן אדם יוכל לשתות נס בבוקר".

 

לעומת ליהי, עתליה מעולם לא אולצה להיפרד מבתה הטרייה, כיום בת חמישה חודשים, אבל היא מספרת על כך שהיא מחוברת אליה עוד מהבטן. "הקשר עם העובר הוא משהו שמעבר למילים. אני מרגישה מחוברת לחלוטין גם אחרי שניתקו את חבל הטבור". למרות שלא נפרדה, בכל פעם שהיא מניקה עוברת לה בראש המחשבה המזעזעת שייקחו לה את התינוקת. "בכל הנקה אני מרגישה את הכאב מן המחשבה על הפרידה".

 

אפרת ביטי אכדרי. צילום: רויטל טופיול

 

?גם אפרת ביטי אכדרי, אם לתינוק בן חמישה חודשים ופעוטה בת שנה ותשע ועדיין מניקה את שניהם, הצטלמה גם היא לסרטון. לדבריה, היא עדיין מופתעת לגלות שגם אנשים מאד אינטליגנטים לא מודעים לעובדה הזו. "הרבה מאד אנשים לא באמת מבינים שבשביל חלב צריך הריון. כלומר, כאשר מדובר בנשים זה ברור לכולם. אבל כשמדובר בחלב פרה זה בכלל לא עולה על דעתם. לכן בחרתי לקחת חלק בפרויקט הזה שמסביר לאנשים למה בכלל הפרה מייצרת חלב. הפרה לא 'נותנת' חלב. היא מייצרת אותו בדיוק כמוני למטרה ספציפית".

 

את חושבת שהידיעה שבשביל חלב צריך הריון, יגרום לאנשים להפסיק לצרוך חלב?

"אני מקווה שזה יאפשר לפחות לנשים להתחבר יותר אל הפרה. לי היה חשוב לדעת את זה. אמנם הפסקתי לצרוך מוצרי חלב לפני כעשור מטעמים בריאותיים, אבל מהר מאד הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מהתעשייה שמעוללת את הטראומה הזו. אפילו בלי להתייחס לסבל של השאיבה הבלתי פוסקת. רק לחשוב מה זה בשביל אמא שמכניסים אותה להריון ואז לוקחים לה את התינוק".

תגובות (0)
הוסף תגובה