דינה דיין: אחת מול שמונה

מעת לעת, קורא משהו בזירה הפוליטית, שקורע את המסכה מפניה, ומטיח לנו בפרצוף את מה שאנחנו יודעות: מדינת ישראל מוחזקת שבויה בידי חבורה של גברים לבנים (ותחסכו לי את רשימת השניים-שלושה לא-לבנים שהמועדון האקסקלוסיבי הזה כולל), שוביניסטים, כוחניים, בריונים באצטלה של נאורות וסובלנות, חמדנים, שככל שביכולתם – לא יאפשרו לאף אחת מאתנו להגדיל את שיעור אחיזתן של נשים בהון העולמי, מעבר לאחוז הבודד הנצחי שבידינו. הם היו ודואגים להישאר התשעים ותשע. זה קורה במפלגות השלטון וזה קורה באופוזיציה, זה קורה בשורות בעלי ההון וזה קורה ביחסי המשוב ההדוקים והמתגמלים הדדית, שבין ההון לשלטון. תגידו שזו התבכיינות פמיניסטית? ודאי שתגידו, כי זה חלק מהז'רגון שאתם משתמשים בו כדי להדוף אותנו לפינה, עם הגב לקיר והחרב המונפת מעלינו שוב ושוב ושוב. או כמו שאמרה על כך דינה דיין, מועמדת יחידה לראשות מפלגת העבודה: "זה שכפול על שכפול על שכפול".

אני עוד לכאורה במצב "טוב" המפלגה: אני "אשכנזייה מרעננה", בת לוותיקי מפא"י ההיסטורית, ואפילו יש פה ושם אקטיביסטיות מזרחיות שלא תסלחנה לי על זה. אבל בפועל, זה לא משנה. אתם ניזונים מהמאבק המעמדי המדומה בין נשים, כי זה שומר אותנו עסוקות בעניינים קטנים שבינינו, ולא מפריעות לכם לשדוד את הקופה. תכל'ס, כולנו באותה סירה. אשכנזיות, מזרחיות, מרכז, פריפריה. ברגע האמת, כולנו נפתח את הטלוויזיה ונראה על המסך 7-8 מועמדים גברים לראשות העבודה. יש אמנם במפלגת העבודה קבוצה של צעירות וצעירים מצוינים שמבינים את זה, אלו שמונהגים ע"י שלי יחימוביץ', אך הם ניגפים שוב ושוב בידי ה"מנגנון". אותו מנגנון שמתנהל מזה דורי דורות תחת ההגדרה התאורטית-פמיניסטית הקלאסית של ה"Old Boys Club". הם, ושפחותיו החרופות של המועדון – הנשים שמשתפות אתו פעולה, במקום לעמוד מולו באומץ ובשורות מצופפות.

אישה, מזרחית, דתיה מהפריפריה: הסיוט של השמאל

מול כל אלו קמה אשה אחת ויצאה לקרב אבוד על ראשות המפלגה, שהוא אולי ה-קרב ה-חשוב על התודעה. דיין, שפותחת את סרטון השקת הקמפיין שלה באמירה "אני הפחדים שלכם", היא אישה חרדית, מזרחית, מהפריפריה (מאופקים), שמצטלמת בלי שמלת מעצבים ואיפור, עם סמרטוט אדום על הראש, בטקסט ישיר ונוקב. היא מגדירה את עצמה: האישה מהחצר האחורית של תל אביב. בשתיים וחצי דקות, היא מצליחה להתייחס לכל הסטריאוטיפים שמרכיבים את הפרופיל הטיפוסי של אנשי מפלגת העבודה, מה שגרם להם לאבד את השלטון ב- 77, מה שגורם להם לא להרוויח אותו בחזרה: היחס הפטרוני למנשקי המזוזות, ההתנשאות על הפריפריה, הסלוגנים הקבועים שמוציאים אותם "צדיקים" אבל עם אפס מחויבות אישית לשינוי, נוטפים מהיוהרה שאפיינה את דור המייסדים – אבל אפילו בלי טיפה מהזיעה, ההקרבה והעמל של אז, הדיבור על סוציאליזם לצד מעשים בפועל של קפיטליזם חזירי, ההדרה, המועדון הסגור שלא רואה שום דבר שקורה מחוצה לו. תרבות של עסקנות ריקה שיש לה מטרה אחת ויחידה: למנוע ניידות חברתית של אחרים/ות. של כולם, ושל נשים בפרט.

מה שהדהים אותי, הן התגובות לסרטון. תגובות חסרות מודעות עצמית, בוטות, מסיתות, שקריות, חסרות בושה. שעה לאחר שהעליתי את הסרטון לדף הפייסבוק שלי, היה לי לגמרי ברור מהתגובות, שכל מילה בו מדויקת. עבור אנשי מפלגת העבודה, דיין היא כדבריה: "כל השחור של ישראל". כל מה שהם יצאו בתגובות מעורם כדי להכחיש, להשתיק ולרמוס. הם אומרים שאין לה אג'נדה, מי היא בכלל, מדקדקים בכל מילה שלה ומחפשים בדבריה את ההברה הבודדת, שאם תנותק מהקשרה – תוציא אותה מלוכלכת. הם תוקפים אותה בדיוק על אותם דברים לגביהם הם משבחים ומהללים מועמדים כמו גבאי או מרגלית, זורקים עליה סטריאוטיפים גזעניים וסקסיסטים מפה ועד הודעה חדשה, משקרים במצח נחושה ובחוצפה של מנצחים לגבי דבריה בסרטון, זורקים עליה את המחשבות הכי מטונפות שלהם על נשים, מזרחים ופריפריה – כל זה בהשתנה היישר מהמקפצה, ומחפשים בסרטון פריים להיאחז בו כדי לומר: "עם אחת כזאת אין לנו בכלל דיון". הפריים היה זה של ההורים של אלאור אזריה, תמונה שבאה לומר: לא רק שאנחנו, מי שהיא מגדירה מטאפורית כ"אזור חיוג 03", מייצרים מצוקה ובערות ותסכול בפריפריה הגאוגרפית והחברתית כדי לספק לעצמנו המון קבלני הביצוע של העבודות המלוכלכות של הכיבוש, אנחנו גם נכחיש את זה ונזרוק לכלבים את מי שמבקרת אותנו על כך. משם ועד להאשים אותה בתמיכה ברצח, קצרה הדרך. למזלה של דיין, ארלוזורוב נרצח בטרם נולדה.

באו לקלל ויצאו חלק מהקמפיין

דינה דיין והקמפיינר שלה, צוריאל שרון, חזו את כל זה. למעשה, היוהרה והמגננה הפסאודו-ליברלית על מעוזי ההגמוניה, כל כך מטמטמת חלק מהמגיבים/ות, שהם לא שמים לב שהמתקפה הבוטה שלהם היא חלק אינטגרלי מהקמפיין. קמפיין שמטרתו  להעלות את דינה דיין ואת מה שהיא מייצגת אל התודעה. כשהם אומרים שהיא "מדירה ערבים", רק כי היה רווח של שתי שורות בין הדיבור שלה על מזרחים ורוסים ואתיופים לדיבור שלה על ערבים, הם מספרים לנו שהם בהיסטריה מוחלטת. ההגמוניה הגברית הלבנה הזו, מרגישה כנראה עמוק בקרביים, שככזו – היא סופרת את ימיה לאחור.

העימות: לגברי אלפא בלבד

יום לאחר שפורסם הסרטון, התנהל עימות בין המועמדים בוואלה. הוזמנו ששה גברי "אלפא" בפוליטיקה, ושרובם (למעט עמר בר לב, שהפגין צניעות ורצינות, ונראה לא שייך לחמשת האחרים) הגחיכו את עצמם שם לדעת. וואלה הזמינו את "ששת המועמדים המובילים" והשאירו בחוץ את דינה דיין, ולצידה את פרופ' אבנר בן זקן ומועמד (אלמוני משניהם) בשם הוד קרובי. מניעת ניידות חברתית, אמרנו? דיין ובן זקן, מדברים שפה אחרת משל ההגמוניה שעסוקה בצחצוח כנפי הצניחה ודרגות הכתף שלה. הם מדברים דמוקרטיה, שטח, הסדר מדיני, פלורליזם חברתי, הפרדת דת ומדינה, פריימריז פתוחים, החזרת המושכות אל המתפקדים, הגעה לפריפריה. כל הדברים, שמרעידים לחבורת גברים-שליטים כזו את (סלחו לי) הביצים. למה? כי יש להם מה להפסיד, כי יש שם פריבילגיות, שהם מקבלים כעת באופן טבעי. ניידות חברתית ומעמדית תאלץ אותם להילחם עליהן ולהרוויח אותן בכבוד. ככה גם נראה המאבק ביניהם: לא עברה חצי שעה מתום העימות, וכבר קבלתי סמסים ממועמדים שונים על ניצחונם המוחץ בעימות. לקח דקות עד שהחלו גם הגזענות, האלימות וזריקת הבוץ דרך התקשורת. והעיקר שאת דיין, שמצביעה על כל זה ומציעה אלטרנטיבה, מתייגים כ"שלילית" ו"מסיתה".

הבעיה החמורה בעימות הייתה לא רק בהעדרה של דינה דיין, אלא בכך שכולם הרגישו עם זה מאוד נוח. כלל-אצבע חשוב: היכן שקבוצה אינה חשה בחסרון המודרות והמודרים ממנה, משם צריך לקחת את הרגליים ולברוח. אף אחד מאלו שחשים טוב עם העדרן של נשים בפאנל, לא ראוי להנהיג כלום. לא את המפלגה, לא את המדינה, אפילו לא את ועד הבית.

צו השעה: הצבעה מגדרית

לנשות העבודה אני אומרת: עזבו אתכן מהבריתות והנאמנויות למועדון גברי האלפא של העבודה, שהרי אין ביניהם כמעט (למעט בר לב) מנהיגי לייבור שמציעים משהו מעבר לקלישאות. תצבענה הצבעה מגדרית, או פשוט לכו על השלושה שלא הוזמנו לעימות בוואלה. שם נמצא העם, שם נמצא הכישרון, שם נמצא השינוי, משם נחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית. תארו לעצמכן שתהיה פעם רשימה, שאשה חרדית מזרחית מהפריפריה מובילה, ולצידה פרופ' מזרחי להיסטוריה ופעיל שצמח מאגודות סטודנטים ומנוער עבודה. חזרה למקורות.

ואסיים בדבריה של דיין בסרטון: "אני יודעת, זו לא תקרת זכוכית מעליי. זה קיר בטון. אבל כדי לחלץ את העבודה מהרפיסות שלה, כדי להחזיר את השמאל לשלטון, כדי להחזיר את האמון בעם, צריך לתת לפריפריה להוביל. אני דינה, ואני אחת מול שמונה. אחת מול חבורת גברים שעפים על עצמם. בטוחים שהם מקוריים, נועזים, שרק הם יכולים. אבל בינינו, הכל שכפול על שכפול על שכפול של אותו דבר כבר 40 שנה. אותו טון מתנשא, אותה אחיזה חזקה בכיסא. הם יתעלמו ממני. יגידו שאני הזויה, מופרכת, חסרת סיכוי, בלי שקל על הצורה ובלי מנגנון משומן. מה היא נדחפת בכלל?! היא בסך הכל צריכה נשיקה. אז יגידו. אבל אתם? מה אתם אומרים? תכל'ס, באיזה צד אתם רוצים להיות: עוד שכפול של הבעיה, או חלק מהפתרון?!"