כסניגורית שייצגה תיקי רצח, ההתנהלות כלפי הנאנסת מהרצליה חמורה ביותר

אני עורכת דין כבר 19 שנה. 

את השנים הראשונות במקצוע התחלתי במשטרה, ביחידה הארצית לפשעים חמורים ובינלאומיים (ביאחב?ל). יש משהו נעים לנפש לעבוד במשטרה. התחושה הייתה שאני ממש עושה משהו למען המדינה. מביאים את ?הרעים? לשלם על מעשיהם. אין שום רגש, רק תחושת הצלחה תמידית. אוספים ראיות, מאתרים אסמכתאות, ויאללה חיפושים, מעצר וחקירה. כתב אישום וסיימנו. עוד הצלחה. 

 

פרשת האונס בהרצליה: הפרקליטות 

שחררה את הנאשמים בגלל שהנאנסת

לא יכלה לעמוד בעימות

שלושה צעירים שחשודים באונס בת 17 שוחררו למעצר בית כיון שמצבה הנפשי של המתלוננת לא מאפשר לה להתעמת עמם. אושרית נברה תוהה אם גם במקרה רצח, היו משחררים את הנאשמים כי הנרצח לא מסוגל להתעמת

לטור המלא

ואז, אחרי כמה שנים, עזבתי את המשטרה ופתחתי משרד עצמאי. בשנה הראשונה לא ייצגתי כמעט בפלילים. ואז זה הגיע, נכנסו לקוחות. שלושה דיונים של מעצר וסגרתי משכורת חודשית. משמח ממש. חגיגה. ואז פתאום הרגע הזה שאת מבינה. זה לא רק הכסף, זו תחושת השליחות. כן. חשוב ונכון לעשות למען המדינה, אבל המדינה מורכבת מאנשים, ומורכבת מחוקים, ולחוקים צריכים להישמע, גם רשויות המדינה. לאט לאט את בודקת. בוחנת תיקים. מבינה איך עובדת המערכת. מצליחה להביא לזיכויים או לפחות להקל בעונשים. זה לא נראה מהצד, אבל כמו במתמטיקה החוקים ברורים. עם הזמן, את מפתחת מעין פיצול אישיות. הופכת בבית משפט לקשוחה. כזו שלא ?רואה בעיניים?.  

 

מתוך עמוד הפייסבוק של של חנה בית הלחמי

 

עם הזמן לקחתי על עצמי תיקים גדולים. ייצגתי ארגוני פשיעה (הגדרה של המדינה), אנשים שטעו באופן חד פעמי ולא מעט אנשים שלא באמת ביצעו פשעים. כאלו שנעצרו בשל תלונות שווא. כאלו שחייבים להוכיח את חפותם. וכאלו שעצורים רק בגלל שמם, כי עדיף שיהיו בבית סוהר. עבודה מאתגרת. מספקת, ולעיתים מתסכלת. ואז מגיע הגיל שאת בודקת את עצמך. הבנתי שלכל אורך התקופה שהייתי סניגורית ונלחמתי למען אחרים, הקפדתי לבחור לקוחות. לכל אורך הדרך לא הסכמתי לייצג לקוחות שפגעו בילדים, לא כאלו שאנסו באכזריות רק בשביל החוויה, לא כאלו שסחרו בנשים, והפכו אישה לזונה. אני מאמינה שעבורי זה נכון. זוכרת את אחד הימים שפנה אלי לקוח שהיה עצור על סחר בנשים. שמע עלי. התקשר עשרות פעמים ושלח את הבן שלו עם שקית מזומנים. לנסות להשפיע, כי עיניים של ילד, ואני בכל זאת אישה. לא נגעתי בכסף. הגעתי אליו. אמרתי לו שהעבירה שלו דוחה אותי, ואני לא מייצגת כמוהו. שאין הגנה. לא ממני. 

 

לרוב אני שותקת בתיקים לא שלי. מכירה את הסניגורים ומעריכה מאוד גם את ההצלחות וגם את האישיות. השבוע, אחרי כמה שבועות שאני קוראת בשקיקה על האונס בהרצליה, נשברתי. אני לא מצליחה להתנתק מאותה בחורה. לא מצליחה לשתוק נוכח הבושה. היא עומדת על המוקד שלא באשמתה. מנצלים את עצם היותה אישה. מכפישים אותה על חוטיני, על מה היא הסכמה. אני סניגורית. באמת. אמיתית. בלב ובנשמה. אבל, אני קודם כל בנאדם. אישה. בשום מערכת מתוקנת במדינה שאני חיה בה, אני לא יכולה להצדיק התנהלות כזו כלפי נפגעת עבירה כל כך חמורה. זה לא הגיוני שבמדינה מתוקנת, נפגעת עבירה לא תהיה מוגנת על ידי רשויות המדינה. זה לא הגיוני שתצטרך עורך דין להגן על גופה. זה לא הגיוני שמי שרצח את גופה יהיה במעצר בית, ויעז להטריד את אימה. אז הפסקתי לשתוק. 

 

הנה אני אומרת פה קבל עם ועדה, אני סניגורית טובה. אחת שפועלת באמת מהנשמה, אבל יש דברים שאני פשוט לא עושה. יש דברים שאסור שיקרו פה במדינה. אז נכון. בוחרת לקוחות בקפידה. מי שמכיר אותי יודע שלקוחות עוברים אצלי מעין ראיון עבודה. אם אני לא מאמינה באדם, אני פשוט לא עושה. אני יודעת שזו פריווילגיה, שלא הרבה מאפשרים לעצמם, כי יש פרנסה, ויש את תחושת ההצלחה, אבל בחרתי לעצמי, כבר לפני שנים, להילחם על חיי אלו שאני מרגישה שאני רוצה. 

 

אז כן, אני מייצגת ארגוני פשיעה, לפעמים רוצחים ולפעמים כאלו שמעלו בכספים, אבל לא כאלו שאנסו נשים ולא כאלו שפגעו בילדים.  זה בעיני לתרום לאנשים שחיים פה במדינה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה