מחקר: קיפאון במהלך אונס הוא תגובה ביולוגית שכיחה של הגוף

"לא יכולתי לזוז"

"הגוף שלי פשוט כבה"

"קפאתי."

"לא הצלחתי להתנגד"

"השתתקתי"

נשים (וגברים) שנפלו קרבן לתקיפה מינית מעידות פעמים רבות בדיעבד על התחושה פיזית של שיתוק: הן מודעות למה שקורה, אבל לא מסוגלות למנוע את זה כי האיברים לא משתפים פעולה. מחקר חדש שבוצע בשבדיה מציע הסבר לתחושת השיתוק הזמני: tonic immobility (העדר תנועה חיונית), מעין מנגנון הגנה עצמית בלתי רצוני, הנתון ברגעים של פחד קיצוני, מה שמשאיר את גוף האדם ללא תנועה וללא תגובה עד שהאיום חולף.

tonic immobility היא התנהגות נפוצה של מספר בעלי חיים – מזנים מסוימים של יונקים, עופות, חרקיםזוחלים, דו-חיים ודגים – במהלכה החיה מדמה את עצמה ליצור מת במטרה להגן על עצמה. אצל בעלי חיים רבים, ההתחזות למת מתאפיינת במספר תכונות בולטות: שיתוק אינסטינקטי של גוף בעל החיים בתגובה לאיום או פחד, חוסר תנועה של הגוף המגובה ביציבות נוקשה שמתוחזקת על ידי השרירים וכן גמישות של הגפיים שמאפשרת להם לקפוא זמן רב ללא תזוזה. בחלק מהמקרים, בעל החיים המבצע זאת מפגין גם חוסר תגובה לגירויים חיצוניים למרות שהוא מודע באופן מלא לנעשה בסביבה.

עד כה הסברה הרווחת היתה כי בני האדם אמנם מסוגלים להעמיד פני מת כאשר הם מאמינים שנשקפת לחייהם סכנה (פיגועי טרור למשל), אך במודעות מוחלטת וללא התאמה מיוחדת של הגוף כפי שקורה אצל בעלי החייםכעת, כך על פי המחקר, שפורסם אתמול בכתב העת Acta Obstetricia et Gynecologica Scandinavica מסתבר שמדובר בתגובה נפוצה להפליא לתקיפה מינית.

במחקר של מכון המחקר הרפואי Karolinksa ובית החולים הכללי של דרום שטוקהולם בשוודיה, נבחנו 298 רישומים של נשים שביקרו במרכז לנפגעות תקיפה מינית במהלך פרק זמן של חודש אחד. לפי הממצאים 70% מהנשים חוו במהלך התקיפה "העדר תנועה משמעותי" ו -48% חוו "העדר תנועה ברמה קיצונית". בנוסף נמצא כי tonic immobility קשור בעלייה בסיכון לפוסט טראומה ולדיכאון לאחר התקיפה: מתוך 198 מהנשים שהוערכו שישה חודשים מאוחר יותר, 38% פיתחו PTSD ו-22% נותרו עם דיכאון חמור.

בריאיון ל"וושינגטון פוסט" הסביר הפסיכולוג ג'יימס הופר כי קיפאון הוא מה שמכונה בשפה המקצועית "אינסטינקט מנוסה" או "אינסטינקט קרב": חלק אחד של המוח תופס שהוא במתקפה אז הוא זורק את הבלמים על תנועת הגוף ומחדד את החושים בזמן שהמוח מחפש נתיב מילוט. הקיפאון הזה מגיע עם שיטפון כימי ששומר על המוח רציונלי לחלוטין, מה שמסייע להסביר מדוע שורדות תקיפה מינית זוכרות לעתים קרובות מספר פרטים מהתקיפה, למרות שהם קטנוניים ושוליים לגמרי.

לרוע המזל, tonic immobility איננה רק תגובה ביולוגית נפוצה לתקיפה מינית אלא גם כלי מקובל להדוף האשמות בתקיפה מינית. חשודים באונס, עורכי דינם, שוטרים, שופטים, מחוקקים וגורמים שונים בתחום אכיפת החוק נוטים להלין שהמתלוננת "לא נלחמה בחזרה" ולפעמים יש די בטיעון הזה בשביל להדוף את האישום כולו. ההיגיון אומר שאם משהו נורא קורה לך, אז האינסטינקט האנושי אמור להיאבק בכל כוחו נגד האיום. אנו רוצים להניח שאינסטינקט ההישרדות שלנו יגיח מתוכנו בכל כוחו או כפי שטען הפוליטיקאי טוד אקיין, מהמפלגה הרפובליקנית "אם מדובר באמת באונס, לגוף הנשי יש דרכים להתנגד לו".

מסתבר, שלפעמים הגוף פשוט נכבה, נעצר, "סוגר" את עצמו. מסיבה זו אמרה העורכת הראשית של המחקר, אנה מולר, כי "יש לקחת בחשבון tonic immobility באופן שגרתי אצל כל קורבן תקיפה מינית. בתי המשפט נוטים לבטל את רעיון האונס אם הקורבן לא הראה שום סוג של התנגדות. כעת מתברר שמה שעלול להתפרש כהסכמה פסיבית עשוי לייצג תגובות ביולוגיות רגילות וצפויות לאיום קיצוני. מידע זה שימושי הן במצבים משפטיים והן בפסיכואדוקציה של קורבנות אונס. יתר על כן, ידע זה יכול להיות מיושם בחינוך של סטודנטים לרפואה וסטודנטים למשפטים".

אונסנפגעי תקיפה מיניתתקיפה מינית