לטיפול הולם בזנות יש תג מחיר

הצעת החוק להפללת הלקוח הוא תוצר של שנים של פעילות בוועדות ממשלה, ע"י חברי כנסת ופעילים בשטח. בתחילת דרכה היא הייתה נוסח צר ומתורגם של המדיניות השבדית, שכיוונה אצבע מאשימה מוסרית ופלילית אל עבר צרכני המין, או בתרגום מכובס "הלקוחות".

עוד באון לייף:

לקח זמן עד שצברה תאוצה והפכה להיות הצעת חוק שמחייבת דיון ונקיטת עמדה פוליטית.
לקח גם זמן עד שהבנו שאמנם צרכני המין, הם הדלק המניע את תעשיית המין אבל הם בטח ובטח לא האשמים היחידים בקיומה. העדר מדיניות, אכיפה וסיוע רלוונטי לאוכלוסיות בזנות בשילוב עם תודעה ציבורית טולרנטית לזנות ולמופעיה הרבים, גם אלו אשמות לא פחות.

בכל פעם שהצעת החוק עולה לדיון ציבורי– תקשורתי בני נוער צעירות וצעירים שאנחנו פוגשים בעולם הזנות לא נשארים אדישים אליה. לדוגמא נ', שנמצאת בזנות מאז היותה קטינה הגיבה בכעס על החוק החדש: " עכשיו נזכרתם לדאוג לנו? אם לקוחות יחששו, איך בדיוק אני אמורה לשלם שכר דירה?"  מצד שני מ' זרקה שאולי סוף סוף מי שמגיע לו ישב בכלא.

אומרים שכל עכבה לטובה. הזמן שלקח לחדש את פעילות הוועדה גרם לכולנו לחשב מסלול מחדש ולהקשיב יותר טוב לקולות שהתנגדו להצעת החוק, הפנימיים והחיצוניים. אין הכוונה אל הקולות המתנגדים של צרכני המין, אלו שדוגמים ומדווחים באתרי האינטרנט על "הסחורה", לא אלו. גם לא של כותבי הנובלות והתסריטים, יפי הנפש שטוענים לחופש הביטוי האמנותי בריקוד על עמוד, בבר דחוס בגברים, שבו אפשר לשלם לברמן אקסטרה ולבצע אקט מיני לעיני כולם עם מישהי שלא ברור מה מצב ההכרה שלה, גם לא של אלו.  אלא לקולות המתנגדים מפחד, מחוסר אמון, משנים של בדידות וניתוק ממערכות תמיכה. למצער, הרבה מהם היו מעורבות בזנות עצמן. אלו שאבדו כל אמון בממסד, בנו כחברה, ואפילו בארגוני הסיוע אשר הוקמו במטרה לסייע להם. כמה אבסורד פגשנו שם.

אלה שעד היום, מתקשים להאמין שאי פעם מישהו באמת יעזור להם להיחלץ ממצבי ההישרדות ללא זנות. הזנות הייתה ועדיין כמו מכונת חמצן עבורם, גם אני הייתי נאבקת בכל כוחי אילו מישהו היה רוצה לנתק אותי ממנה בלי לדאוג לאלטרנטיבה מספיק טובה במקומה.

זה ברור ואין פה שאלה, יש רשת בטחון שצריך לטוות בבסיסה של הצעת החוק, היא התנאי ובלעדיה אין הצעה.

אין מי שהייתה פעילה בקידום הצעת החוק שלא חששה מהנזק שעלול להיגרם לאוכלוסיות בזנות. לכן בגרסתה האחרונה נוספה להצעה, לצד הלחימה בצריכת מין בישראל, גם החובה לסייע לאוכלוסיות בזנות באותה נשימה. מנגד היו קולות שחששו לכרוך עלות תקציבית להצעת החוק מחשש לתת עוד טיעון אחד כנגד ההצעה ולסכן את הסיכויים שלה לעבור.

גם הקריאה להקמת רשות לאומית להתמודדות מתואמת עם תופעת הזנות בישראל גררה בדיוק את אותה התגובה. חשש בזבוז כספי ציבור על מנגנונים משומנים הוא מוצדק, אבל כנראה שאין מנוס, אם רוצים להתמודד ברצינות ובאחריות עם תופעת הזנות בישראל חייבים גורם עצמאי, נטרלי, שיודע להכתיב מדיניות סדורה ולדאוג לסנכרון הוליסטי ביישום מאמצי אכיפה, חינוך, סיוע ומעל לכל זה, תמיד ובכל מצב, רואה לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובתן של אלו שנמצאים בזנות.

"זה בסדר", אמרו לנו החברות משבדיה כבר לפני עשור, צריך סבלנות, זה לוקח זמן למסרים לחלחל ולשנות את התודעה לגבי הזנות. אבל הן אמרו את זה בזמן שהן היו בשבדיה. ישראל היא לא בדיוק שבדיה וגם שבדיה כבר לא מה שהייתה לפני עשור. ועם זאת למרות שישראל לעולם מאחרת, משרדי הממשלה עשו כברת דרך שאין לזלזל בה ביחס להכרה בזנות, בניסיון לחקור ולהבין אותה, וגם בגיבוש תכניות להתמודדות עמה. דוגמאות בולטות לכך כוללות את תכנית החומש שפרסם אתמול משרד הרווחה, תכניות מניעה וחינוך במשרד החינוך והקמת יחידת אכיפה מיוחדת על ידי המשרד לביטחון פנים.

עדיין הויכוחים סוערים, גם בדיונים עם משרדי הממשלה על אופן הסיוע, האכיפה וכו' אבל דבר אחד כבר ברור לכולם בחדר: להתמודדות אפקטיבית עם הזנות יש תג מחיר –  בדיוק כמו שלהעדר מדיניות גם יש מחיר –המחיר שמשלמות ומשלמים מי שנמצאים בזנות.