"לא רצחתי את תאיר ראדה": גרסתה המלאה של א"ק

שלום. אני לא א.ק. הייתי שמחה להציג את עצמי, אבל לקחו לי את השם.

כלומר, יש לי שם שאני דווקא אוהבת. ולצערי אני לא יכולה לבטא אותו לא בפומבי, וזה לא משום שפשעתי, ולא משום שחטאתי,  וזה בוודאי שלא מבחירה. כי הבחירה שלי נלקחת כל יום ואפילו העובדה שאני כותבת כאן, היא מתוך בחירה חלקית בלבד. בחירה בין "תילחמי על החיים שלך, או תני לרצוח אותך בשקט" ואני, בוחרת בחיים. אז אני נלחמת. נלחמת על המון דברים במקביל, שההתחלה שלהם היא דבר כל כך בסיסי, השם שלי. שם שאין לי באמת מה להתבייש בו. שם יפה ומתגלגל על הלשון ברכות, שם של נסיכה רוסיה נשכחת, וגם  שמה של סבתי האהובה זכרה לברכה שאהבה אותי עד יומה האחרון, ושאני כל כך מתגעגעת לאהבה שלה בעיקר עכשיו. עכשיו, שאפילו לי אסור לכתוב את שמי, בשל צו איסור פרסום. צו שבזמנו, הוציאו כדי להגן עליי, ועשה את עבודתו, ונתן לי הזדמנות לשקם את עצמי ולהתחיל בחיים חדשים ועם קצת תקווה. שנועד להגן עלי מאנשים שיבואו, חמושים בקונספירציה, בשנאה ובלפידים בוערים. וזה עזר. למשך פרק זמן מבורך, הסתובבתי בעולם, כשאני מציגה את עצמי בשמחה לכל מי שאני מכירה, ומקבלת יחס נחמד ולא מבטים מוזרים ולחשושים.

יצירת אמנות של א'. באדיבות היוצרת

אלא שאז יצאה סדרה שהחליטה לטמא אותו, ומאז אני מסתובבת, מנסה להיעלם ומגמדת את שמי לכדי לחישה.

אז בינתיים, עד שתתבהר השמש על השם שלי, תקראו לי א'. בבקשה, רק א'. כי כשמוסיפים את ה ק' אני מתקפלת בנשמתי מכאב. כשמוסיפים את הק' כל המילים חוזרות. אותן מילים שהוא שפך ללא בושה למצלמה שחיבקה אותו, כל המילים שנאמרות בקול שלו שמטיל עליי אימה ומציף זיעה קרה בכל הגוף, כל המכות שהגוף שלי ספג תחת ידו, כל האיומים, הקללות, וניסיונות הסחיטה, כשהודעתי שאני הולכת. כל המכות שהנשמה ספגה כשעשיתי בחירה נכונה בפעם הראשונה בחיי, וזאת, באופן אירוני, הבחירה שגם הפילה אותי לקרשים, כי כשאת בוחרת לעזוב גבר מכה, אפילו רגע אחד מאוחר מדיי, הוא יבחר להרוג אותך. ואני חייתי עם אדם שהורג בצורות הכי יצירתיות.

אני זוכרת את הזמן הזה, שניסיתי לצאת לחופשי. אמרתי לו אז שזה לא בגללו, שזה בגללי, שהוא מסכן איתי, שאני מסובכת, שאני היסטרית, בוכה כל בוקר ורוצה למות כל ערב, שכבר לא מסוגלת ליחסי מין כי בשנה האחרונה זה כואב כמו כאבי מחזור קשים שבבקשה לא ייקח את זה למקום רע ורק ייתן לי ללכת. וכשאמרתי לו את כל זה, ראיתי לרגע מציאות משתנה. הרגשתי חופשייה. חופשייה מכל השאלות שלו "איפה היית"  "עם מי דיברת" "מה לבשת" ראיתי את עצמי לובשת שמלות נחמדות והולכת בשמש. דמיינתי כבר את החיבוק הארוך של  אחותי, שגרה המון שנים בחו"ל, ותמיד רציתי לנסוע אליה, אבל הוא אמר שבשום פנים ואופן,  כי אני בטח אבגוד. וגם איים שיזרוק אותי.

הרגשתי את התקציב שלי גדל כי עכשיו לא אפרנס שני אנשים אלא רק את עצמי, משום שאל החשבון המשותף שלנו, שעד היום הוא לא שחרר אותי ממנו, נכנסה רוב הזמן רק המשכורת שלי.

הרגשתי את הגוף מחלים מהמכות,  דמיינתי יחסי מין בריאים,  שמהם לא אסבול מכאבים.

זו הייתה הפעם הראשונה, אגב, שהוא הביא לי פרחים. וכשזה לא עבד הוא התחנן, והבטיח שישתפר, וכשזה לא עבד, הוא איים וצרח, אבל גם איומים וצרחות, לא הזיזו אותי מהחופש שלי, מחיי שדרשתי בחזרה. גם היום, למרות הכול, אני לא מצטערת שעזבתי אותו והצער היחיד הוא שלא עזבתי יותר מוקדם. כי הוא, עד היום לא נותן לי ללכת.

ומה שעצוב, זה שהסיפור שלי שהוא לא כזה ייחודי, הוא עוד סיפור עצוב,  של המון נשים עם בני זוג קנאים ואלימים. וברור שמבחוץ  קל לשפוט ולהגיד "אז למה את נשארת איתו,  לכי".

אבל זה קשה. כי האלימות יוצרת פחד ותלות, וחוסר אמונה שיש מישהו בעולם הזה שיאהב חוץ ממנו. היא יוצרת מסגרת נוקשה, שלשם את שייכת נקודה. שבה את שלו, ועדיף לו שתמותי, רק שתהיי שייכת לו. ואני יצאתי לרגע משם. אבל הוא, שהבטיח שיהרוס לי את החיים, נאמן להבטחות שלו,  החליט לבדות סיפור כל כך טוב, שהרים צוות חקירה שלם על הרגליים. הוא אמר שאף אחד לא יאמין לי כי אני משוגעת. הוא אמר שיכלאו אותי לתמיד. אבל החוקרים, הבינו מהר מאד מי עומד מולם. כשהוא שיקר בחקירות שלא הכה אותי, ואז חזר בו והודה במכות. והודה פעמיים באונס. שחור על גביי לבן. ובעוד שהמשטרה מבהירה לו שהוא פשוט שקרן ונקמן, ובצדק, אני, אחרי כל החקירות, הלחץ של השנים, הפרידה וסרטי הסקס שלנו שהוא פרסם באינטרנט, נשברתי וקרסתי תחת כל מה שהיה לי, ואיבדתי שליטה על הראש ועל הנפש. וכן, יש לי קולות בראש. אני חולת נפש, למה אני צריכה להתבייש בזה? אני, לפחות את העונש שלי, כליאה במחלקה סגורה לשלוש שנים, קיבלתי ושילמתי, ועבדתי על עצמי עד לכדי איזון. ולקח המון זמן להשתקם. לצאת מבית החולים הזה, לעבוד במפעל מוגן שמשלם ארבעה שקלים לשעה, להתחיל סוף סוף ללמוד ולצייר כל הזמן כמו שתמיד חלמתי ורציתי. ושוב, כמו באותם ימים שהלכתי ממנו, להרגיש תקווה, ולחתור לאושר.

יצירת אמנות של א'. באדיבות היוצרת

כשאישה אומרת לכם שהיא לא רוצה, אתם לא לוקחים בכוח

ואז הם באו. שני גברים צעירים, ואישה אחת. במאים, שאפתנים וזיהו סיפור שכמו בא מהוליווד, והחליטו לגמור אותי. ואני יודעת שהם טוענים ש"הצענו לה להשתתף בסדרה" אבל זה לא פוטר אותם ממה שעשו לי. הם שוב הגבירו לו את הווליום.  נתנו לו במה, והשתיקו אותי, נתנו לו כלי שהרס את חיי. נתנו לו לאנוס אותי שוב, ולסדוק את העצם השנייה, בנוסף לאותה אחת שהוא סדק פיזית בעבר. הלסת שסבלה אותה מכה, עדיין זוכרת לפעמים איך לא יכולתי לאכול שבועיים אחרי מהכאב. הם תקפו אותי בדיוק כמוהו. וכל אמירה של "לא רמזנו שזו היא" היא בזויה אפילו יותר מהחיטוט המתמשך בחיי, ובעיקר צבועה ומתחסדת. מיקה תימור, המפיקה, התוודתה  שהיא "לא ישנה שלושה ימים." מהבחירה שלה לסגור את הסדרה בהקלטה שלי? הקלטה  מאישה שפעלה כמו סוס טרואיני, בבית החולים בו הייתי מאושפזת. שעבדה שם, וסיפקה להם, ולאחרים מידע. האישה הזו, שהפרה בגסות כל קוד מוסרי ואנושי בין בני אדם, וגם פלילי. שהתקשרה לחברה שלי במכללה, ואמרה לה שלא תהיה איתי לבד כי זה מסכן אותה. שפגעה בי ובחיי קשות. זו ה"תחקירנית"  הראשית של פרק 4 המקולל. וזו מי שמיקה תימור בחרה לסמוך עליה כדי לסיים איתה את הסדרה. להחליף חדירה אחת בכוח, בחדירה אחרת.

 אז בואו נגיד שמשני גברים, כבר אין לי שום ציפייה להתייחס לאנס וסדיסט. בואו נגיד, שיש לי פטור מלסמוך על מניע של גברים אחרי מה שעברתי, אבל מאישה צעירה, קרובה לגילי, התאכזבתי אפילו יותר.

שלושה לילות תמימים לא ישנה מיקה תימור בגללי. נשמע באמת קשה. מיקה היקרה, אני לא ישנה מאז מרץ 2016 . מאז שלקחתם את הסיפור שלי, ובלי טיפת אחריות, לקחתם את כל מה שא"ח עשה, ואת כל שקריו והחדרתם לי אותם שוב לתודעה ללא הסכמתי, ולמעשה, כשביקשתי שלא תעשו זאת. הרעשתם בכל פינה שקטה שעוד נותרה לי.  למה לא ישנת? איפה היה הקושי? אלו מהרגעים האלו שטרדו את שנתך? כשהתקשרתם לבנות שהיו מאושפזות איתי? למרות שזה היה מידע חסוי, מי מאושפז ומי לא? כשעיינתם בדו"ח פסיכודיאגנוסטי פרטי? כשא"ח סיפר בסיפוק על סרטי הסקס שלנו באתרי הפורנו, או כשראית את הטקסטים המאיימים שלו?  או אולי זה היה, כשהחלטתם שסבא שלי ז"ל הכניס אותי לתוך גופת חיה, רק כי א"ח אמר, ולא אימתתם את הפרט הזה עם איש? אפילו לא עם אימא שלי? או אולי, זה היה, כשלקחתם ציורים שלי, גם את אלו שלא פרסמתי באינטרנט, ללא רשות, שמתם אותו בסדרה שלכם מבלי לשאול, או לבקש רשות, כאשר אתם מפרים גם את זכויות היוצרים שלי וגוזרים על האמנות שלי קופון. סביר שזה לא היה כשביססתם את כל הסיפורים שלכם על "הודאות" שלא היו ולא נבראו? שסיפר אקס שלא נותן לי ללכת, או "הודאה" שעוותה על ידי עדויות שמיעה, מאנשים, שכמה נוח, אין שום אפשרות לשאול אותם היום למה הם באמת התכוונו, אם בכלל (א' מתייחסת לחברתה מהאשפוז בבית החולים שהלכה מאז לעולמה. מערכת און לייף). חברתי ואני אהבנו זו את זו עד יומה האחרון. יש לי ערמות של טקסטים ומיילים שמוכיחים זאת. ואתם הצלחתם גם את זכרה לחלל, מבלי לשאול אותה. או לפחות לקבל רשות ממשפחתה שגם סובלת מהפרסומים שלכם. כמה הרס. כמה חורבן. כמה אייבליזם והוצאת שם רע למתמודדי הנפש בכל הארץ, ועכשיו, מזל טוב, גם בעולם. כל זה, מיקה, ורק שלושה ימים של חוסר שינה?

 תרשי לי לא לרחם עליך. כי אחרי זה קמת, שטפת את פניך,  והלכת להתראיין תחת כל עץ רענן, כשאת ושותפייך בוכים, שאמרו שאתם סכנה לדמוקרטיה. זה באמת נורא מעליב.

 אבל בואו אני אספר לכם משהו על דמוקרטיה, יוצרים יקרים. דמוקרטיה זה גם זכויות אדם. זה גם זכות אדם לפרטיות, זה גם חוק הגנת זכויות החולה. גם לאחר שהוא נפטר. זה גם הזכות של אישה  לסרב לכם כשאתם מציעים לה  להשתתף בסרט על פרשה שהרסה את חייה, ואז עוד להתגאות בזה שלקחתם שיחה פרטית שלי עם עוד תוקפת ולפרסם את זה כ"תגובה". זה לדעת כשאישה אומרת לכם שהיא לא רוצה, אתם לא לוקחים בכוח.

זו הזכות שלי לחיות בלי לקבל איומים יומיומיים על חיי. בלי שגברים ש"שמעו שאני אוהבת סקס אלים" יציעו לי הצעות מגונות ברשתות וישאלו "אבל למה? את אוהבת את זה" כשאני אומרת להם שירדו ממני כבר. הזכות שלא יעקבו אחריי, שלא יחדרו לפייסבוק שלי, שלא יצלמו אותי בניגוד לרצוני ברחוב ויפרסמו ברבים, עם אות קין.  הזכות להימלט מהאנס שלי. כל הזכויות האלה נלקחו ממני. אז עם יד על הלב, אתם בטוחים שאין לזה קשר ישיר למה שעשיתם?

יצירת אמנות של א'. באדיבות היוצרת

היום אני א' ואני נלחמת

אז עכשיו, אני מנסה לקום, ומקווה להצליח. לקום מההלם של כמות השנאה שגיליתי שרוחשים לי בכל פינה וכל מדיה. מהפחד בעיניים של אנשים ברחוב, ברשת,

מהקול הרגוע והמאיים שלו שנאלצתי לשמוע שוב, מהצללית שלו שכמו באה מסיוט.

הרבה שואלים אותי, מה לקח לך כל כך הרבה זמן להתלונן, ואני מקווה שאחרי שיקראו את זה יבינו, שזה תהליך ארוך וקשה. להרים את עצמך מהרצון להיעלם. להתרומם כמו עוף החול ולהילחם.

 אז אני א' והיום אני נלחמת.  כדי שאוכל ללכת ברחוב בחופשיות, ואוכל לפרסם תמונות שלי בפייסבוק בלי פחד, אוכל לכתוב את השם המתגלגל שלי על הלשון וגם לישון בלב שקט, שהסיוט שלי מאחורי סורג ובריח. כי שם הוא צריך להיות. ואני, לעומתו, שילמתי על מה שעשיתי. ואני, לא רצחתי אף אחד. וזו תמיד תהיה האמת.

היום אני פה ולא רק עבורי, אלא גם  עבור חולי הנפש שדמם הפקר,  כי מי יאמין להם? ומי ישמור על הפרטיות של האדם הבא שירצו לעשות עליו סדרה וירגישו חופשי לשתף פעולה עם עובדים מבית החולים בו הוא מאושפז.

עבור נשים במעגל אלימות, כי איך הן יקומו ויתלוננו, אם תלונות שלהן נקברות תחת ניירת ומעלות אבק?

 אני קמה, אמנם  עם קביים אבל קמה.  ומקווה שהקול החלש שלי, שהשתיקו עד וואקום, ישמע ותשמעו אותי.  שתקראו ותבינו פיסה קטנטנה מחצי חיים. אמת שקטה שכמו פורצת מבפנים, ותצא ותזרח החוצה. כי האמת שלי, לעומת זו שלכם, אין שום צללים.

יצירת אמנות של א'. באדיבות היוצרת

תגובת יוצרי הסדרה "צל של אמת":

לא קיבלנו הודעה רשמית בעניין תלונה שהוגשה נגדנו. אם וכאשר נקבלה, נלמד אותה ונגיב בצינורות המקובלים. התחקיר העיתונאי שנערך לסדרה בוצע לפי הדין.

בניגוד לטענה משוללת היסוד, בסדרה לא נעשה שימוש במידע רפואי מסווג על אודות א"ק שמסרה כביכול אישה שעבדה בבית החולים. הטענות שפורסמו בסדרה על אודות א"ק נלקחו מתוך החלטות שיפוטיות פומביות נגישות במאגרים משפטיים.

הסדרה סיקרה את טענות סנגוריו של זדורוב בהקשר של גרסת א"ח מול א"ק, אשר השתקפו גם בטיעוניהם בערכאות שיפוטיות. מידע על אודות א"ק שמסרו מרואיינים לסדרה, לרבות סנגוריו של א"ח וא"ח עצמו – אומת והוצלב בדרכים שונות ומצא ביטויו למשל בהחלטות הנוגעות למעצרה בחשד לעבירות חמורות ובחקירתה במשטרה.  

הפרק בסדרה (אחד מארבעה) הנוגע לא"ק שיקף את אחת מהטענות המרכזיות של סנגורי זדורוב בערעורו לבית-המשפט העליון בפרשה המורכבת ורבת הפנים של רצח תאיר ראדה ז"ל. בסדרה הובהר לצופים כי בקשת סנגורי זדורוב לקבל ראיות הנוגעות לא"ק נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון.