מצעד הגאווה בבאר שבע: אני כבר מת אבל אולי הוא יציל אחרים

אני חושב שאת הסיפור שלי כולם צריכים לשמוע. אולי, לכו תדעו, עוד יצא מזה משהו טוב.

קוראים לי שמואל, אני בן חמש עשרה, והרגע סיימתי לקפוץ מהחלון של הקומה השביעית.

פגיעת ראש, אמר החובש לאבא. מוות במקום, סיפר לאמא. 

 

ובכלל, כולם קראו לי שמוליק, כינוי שהגננת אביבה, עוד בחובה, הדביקה לי. קליט, אז נתפס, בצדק. מעדשת המצלמה, בפרופיל, הכל היה נראה בסדר. אבל ככה זה עם מצלמות, הן בדרך כלל מצלמות את הרגעים הטובים ביותר שלנו.

 

הייתי בסדר, באמת, לדעת הרוב. לפחות עוד כשהייתי צעיר.

 

עד שיום אחד, אני משתין, בשירותים של הבנים. ויוסי חבר שלי, אומר לי "בואנה, ראית את נועה כהן? איזו שווה היא!" ובום. חטפתי כאפה. מטפורית. משהו השתנה בי באותו רגע. לנצח.

 

הבנתי שאני שונה. שונה מכולם. לפחות מכל אלה שהכרתי.

 

כי בזמן שכולם נמשכו אל הנועות שלהם. והנועות בתורם, נמשכו אל היוסים שלהם. אני נמשכתי ליוסי.

 

הזוי. לא? גם אני חשבתי כך.  

 

היי, משהו דפוק אצלך. חשבתי ובכיתי בחלק נכבד מהלילות. אני חולה כנראה, מיהרתי להסיק. ורצתי לבדוק בגוגל אם יש תרופה. ייחלתי שאמצא. אין. בדקתי טוב. נשבע.  

הסיפור שלי, מנקודת המבט של נער בן חמש עשרה, שעושה ברגעים אלה את הדרך הארוכה מהקומה השביעית – למדרכה. הוא סיפור על סיבה ותוצאה.

 

את התוצאה אתם כבר כמובן מכירים – מוות במקום כתוצאה מפגיעת ראש.

את הסיבה תכירו בעוד רגע.

 

או כמה דקות.

 

תלוי כמה אספיק לכתוב לפני שאני נמעך פה, ברשותכם, על המדרכה.

 

 

"שיעשו את זה בבית שלהם"

גדלתי בשכונה ותיקה. כל כך ותיקה, שהנרקומנים הצעירים – הפכו לנרקומנים זקנים. 

והסביבה שלי? קשוחה. כל כך קשוחה שהמטבע שהיה נהוג לסחור בו, בתקופה בה גדלתי, היה אלימות. שער הדולר היה חזק בתקופה ההיא, טרום הקפיצה.

 

אנשים טובים כולם שם. באמת. יעזרו לך גם עם מה שאין להם.

 

אבל כשזה מגיע לנושא הגייז בעולם – בום – חזרה לימי האבן. טרום התנ"ך. המפץ הגדול. מה שתבחרו.

 

הנה, תכירו את אבא שלי. יצור מקסים. באמת. איש עבודה ברמ"ח איבריו ומתפלל כל בוקר במניין, בנץ החמה.

 

אבל שנה שעברה, כשמצעד הגאווה רץ בטלוויזיה, הוא שבר את השלט וקילל. מתברר, שיש לו פה מסריח. אפילו אמר לאמא, שבישלה בדיוק לשבת, ש…בושה! למה הם צריכים לעשות את זה קבל עם ועדה (השתמש במילים אלו בדיוק) שיעשו את זה בבית שלהם!

אמא לא התנגדה.

 

יתרה מזאת, כששירה בנקי ז"ל נרצחה. לא עשו מזה סיפור בבית שלי. החליקו. אני זוכר שתהיתי לעצמי בשקט, מה היה קורה אילו אני הייתי הנרצח. האם גם אז היא לא הייתה מתנגדת.

 

מפה, נעבור לשכן שלי, מוריס. בחור טוב. אבל רק בבקרים. בערב כשהוא שותה, הוא מקלל את כל העולם. ואת אשתו. יום אחד, כששמע שבן אחותו יצא מהארון. הוא שבר חצי מהארון בבעיטה. והאשים אותו, את בן אחותו, בכל המגפות שקרו בעולם הזה.

 

ובאדיבותו הוסיף פירוט. רעידת האדמה בנפאל. הצונאמי בתאילנד. מלחמת העולם השנייה. ומה לא. רק חסר שהיה מאשים אותו גם בהפסד של הפועל באר שבע, אז, בגמר מול מכבי. חבל, היה משלים סט. הבנתם את הרעיון, כן?

 

אבל שלא תטעו, זה לא נגמר רק בשכונה.

 

בתיכון, הבריונות עטפה את הכל. אני עוד זוכר את ההוא בהפסקה שצעק "לך, לך, יא הומו, יא מזדיין ב…" ואז, מיהר לברך – שהכל נהיה בדברו. על הקולה.

 

שהכל נהיה בדברו. תחי האירוניה.

 

 

"אנשים חולים נמשכים לאנשים חולים"

טוב, אני כבר מת. תקוע עמוק באדמה. ושם היה לי זמן לחשוב. הרבה זמן לחשוב.

הבנתי שיש אנשים שאוהבים להשתמש בדת, לצרכיהם שלהם. משכב זכר צורחים. ואז מחללים את השבת. הבנתי גם, שמצעד הגאווה נועד עבור אלו שמתחבאים בארון, אלו שמתים מפחד. אלו שמתביישים בעצמם, ומוחרמים על ידי הסביבה שלהם. כי הם חושבים שהם פגומים. לא תקינים. לא בריאים. או כמו שנהג האוטובוס אמר אז, כשדיברו על שירה בנקי ז"ל שנרצחה : "וואלה, לא פלא שנרצחה. אנשים חולים נמשכים לאנשים חולים".

 

יש פה אחד שוכב לידי, נרצח, מלחמת כנופיות. דיברנו קצת. הוא טען שאוקיי, מצעד. מקובל.  אבל למה צריך את כל התועבה הזאת? למה בקיצוניות? למה אני צריך שהילד שלי יראה את כל זה?

 

ניסיתי לענות לו בנימוס כי בכל זאת… מדובר בעבריין. "שמע חבר, בהכל יש קיצוניות. דתות, התנהגויות, לימודים ואפילו כדורגל. בכל זרם יש את הקיצוניים ביותר. אין מה לעשות נגד זה. זה הטבע האנושי. ובכלל, הוספתי. שום דבר לא עובר בעולם הדפוק שלנו אם לא עושים פרובוקציות. רק ככה משיגים את המטרה. אתה מכיר את התקשורת בארץ, רק אם יש דם הם באים. 

 

להסתיר את זה מהילד שלך? נו באמת. אני מאוד מקווה שאתה גם לא מקלל בבית. עוזר לאישה. מניח תפילין ושומר תרי"ג כהלכה. בנוסף גם לא נותן לו גישה לאינטרנט – שחלילה לא יראה איך רוצחים, בצ'צ'ניה, אנשים שפשעם היחיד הוא שיצאו מהארון. דרך ארץ קדמה לתורה. קבלת השונה זה ערך עליון. סיכמתי לו. אבל הוא כבר מזמן נרדם. 

 

אבל נו, ברצינות, מה כבר מחלה כמוני יודע?

תגובות (0)
הוסף תגובה