אפס בזוגיות: תיכף בן 40 ועוד לא היה במערכת יחסים

"תגיד, כמה בנות זוג היו לך?". ידעתי שאגיע לשאלה הזו עם הדייט שלי. היא הייתה יפה, מזג האוויר היה לטובתנו, הרגשתי מצוין, הייתה כימיה מטורפת, הניצוצות עפו לנו מהעיניים ועוד רגע היונים ריחפו בשמיים. שיגעון!

לטורים הקודמים של אלעד אקרמן:

"היו לי חברות, את יודעת".
"כן, אבל אני מתכוונת למערכת יחסים רצינית. לא כזו שנמשכת שבועיים. פעם גרת עם מישהי?".
"לא".
"כמה זמן נמשכה הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לך?"
"אולי חודש".
"המממ…".

ל"המממ…" הזה מתלווה מבוכה. ואז שתיקה. הנה יושבת מולי בחורה אינטליגנטית, מושכת ומעניינת שעשתה כברת דרך רצינית בעולם הזוגיות, הספיקה לחיות עם מישהו כמה שנים, יצאה מאזור הנוחות שלה, נתנה לעצמה להתאהב ולהיסחף וחוותה דברים שאני, המממ… עוד לא חוויתי.

"אבל למה?"

"המממ… לא יצא. באמת".

"אז מה, רק סטוצים? אף פעם לא התאהבת?"

מצחיקה זאת. אני? כמו מטורף התאהבתי. נשבר לי הלב כמו שאף פעם לא חשבתי שאפשר לשבור אותו. כן, עם בכי, ושירי דיכאון, ומכתבים ושירים שכתבתי לאהובות שלי שידעתי שלא אראה עוד, ומחשבות רעות שהביאו מחשבות עוד יותר רעות.

התאהבתי ונפצעתי וגם אני עשיתי כמה שטויות. ובתוך כל זה תמיד רציתי מערכת יחסים. פינטזתי עליה בימים וחלמתי על זה בלילות. על לשתות קפה יחד, לבלות, לדבר, להקשיב, לטייל, לכעוס, להשלים, לחזק, לתמוך ולהתחבק. כשגרתי בתל אביב החוסר בזוגיות הורגש עוד יותר. זוגות-זוגות הם התהלכו בשדרות עטורות עצי פיקוס, שלובי ידיים, מחייכים חיוך דבילי, דופקים נשיקה ומנגבים את הקקי של הכלב. איזו אהבה!

גם אני רציתי את כל זה, רק בלי הקקי של הכלב כי אני וכלבים זה לא. אבל כן, לגמרי הקטע של "בואי לים אחרי העבודה", לצפות בשקיעה ולברך על הרגע שהכרתי את הבחורה הזו שנכנסה לי לחיים והפכה אותם. רק שזה עוד לא קרה. הבחורה הזו עוד לא הגיעה, ודייטים מושלמים הסתיימו אחרי שבוע ב"אני חושבת שזה לא יתאים".

טוב, לרצות זוגיות זה לא מספיק ואידיליה יש רק בסרטים ובצילומי סלפי משותפים. אם מגרדים עוד קצת את הטיח הזה של "המממ… לא יצא", אז יוצאת אמת מרירה אחרת לגמרי. לא הייתה לי עד היום זוגיות רצינית כי לא באמת חשבתי שזה מגיע לי. ואם אתם שואלים כמה זמן אפשר לסחוב פצעי ילדות ודחייה חברתית, אז אפשר. להרבה שנים. אולי לכמה עשרות. אולי אפילו לכל החיים. לא יודע כי עוד לא חזרתי משם בחיים כדי לספר.

אבל בתור גבר שקיבל עד גיל ארבעים 97% תשובות שליליות ו-3% תשובות חיוביות מתוכן 2.7% של "אתה חמוד, אבל לא רוצה משפחה וזה פחות מתאים לי", תדלקתי את תחושת הנחיתות שלי עם הנתונים האלה וקיבלתי את זה בהשלמה: זהו זה. תתמודד.

אי אפשר ליהנות מכל העולמות. סבבה, אני עושה את מה שאני אוהב – מצלם, כותב, יש לי חברים, משפחה מהממת – אבל אין לי זוגיות. כשפעם בחצי שנה אני יוצא לדייט ומספר שמעולם לא הייתי במערכת יחסים רצינית, הבחורה מולי קצת נלחצת וממש לא רואה בזה "סבבה".

מבחינתה זו נכות רגשית ואני יכול להבין אותה. זה מוריד לה את החשק ושמעתי כבר יותר מפעם אחת ש"אני מחפשת מישהו שעבר דברים רציניים. מישהו בשל. מנוסה. לא כמוך".

והנה, עברתי למתחם "הגברים הלא רציניים". בינתיים אני מגלה שהכאפות שאכלתי בילדות הפכו לליטופים נעימים. אבל היד המלטפת נעלמת מהר כשהיא מבינה שהבחור הזה שיושב מולה אמנם היה מאוהב, אבל לא ניהל זוגיות רצינית או לפחות ניסה לחיות באחת כזו.

וחוץ מזה, בחיים שלי אהבה תמיד הייתה פחות הדדית ויותר מדי חד צדדית. פעלתי מהמקום הנמוך של "לי זה לא יקרה, אני לא בנוי לזוגיות". לא באמת הצלחתי לתפוס אומץ ולתת למישהי לאהוב אותי כמו שחשבתי שאני ראוי, כי לא חשבתי.

אגב, אני גם לא מבין למה כדי להיות בזוגיות טובה צריך לגור יחד. מה רע ששני אנשים מאוהבים יגורו איפה שהם רוצים וייפגשו, נניח, שלוש פעמים בשבוע? למה צריכים להיות אחד בתחת של השני שבעה ימים בשבוע?

"טוב נו", אומר לי א', "אתה יודע, יש לי את השעות שלי בשבוע שאני יוצא לסיבוב עם חברים". אני מביט עליו ברחמים כאילו נפל ממאדים, אבל בסוף היום – יש לו מישהי שאוהבת אותו ואני נשאר עם ים של תירוצים ואפס אהבה.

מהצד השני של הפאב יושבת זו שלא אכפת לה כמה זמן נמשכה הזוגיות האחרונה שלי. מבחינתה, בחור כמוני שיש לו ציון נכשל בזוגיות דווקא משמש כר פורה לתרגול מעשי. הבעיה שככל שאנחנו מתבגרים קשה לנו לשנות הרגלים ישנים. ואני לא מתכוון רק באיזה צד לישון, אלא בלהכניס אדם חדש וזר לחיים, עם כל מה שמשתמע מזה.

אבל עם השנים למדתי שזה בולשיט אחד גדול. הרי אין בית ספר לזוגיות ואי אפשר ללמד חוקים כי אנחנו אנשים שונים ולכל אחד יש את הקטעים שלו. הכרתי מספיק נשים וגברים שחיו בזוגיות כואבת ולא הפיקו ממנה שום הנאה. אהבה לא הייתה שם. אז תודה, אבל אני לא ממהר לנפנף בטיקט הזוגי. מספיק לי גם סתם להתאהב בכיף.