רצח נשים: במדינה בה מספר הרציחות רק עולה יש להוסיף מקלטים לנשים מוכות ולא לסגור אותם

מחקרים הראו שאישה אשר נמצאת בתוך מערכת יחסים אלימה תמצא את עצמה בהתלבטות האם לעזוב את הבית בממוצע 7 פעמים. סביר להניח שתעזוב מספר פעמים ואז תשוב חזרה עד שתאזור את כל כוחותיה ותעזוב סופית.

 

הפגנה על רצח נשים בת"א. צילום אלעד אקרמן

 

כשאישה מגיעה לרווחה, למשטרה וליתר הגורמים המטפלים סביר להניח שהם יחליטו שהכי טוב ובטוח עבורה ועבור ילדיה להתרחק מידית מהגורם האלים וינסו לבדוק האם יש לה משפחה רחוקה שבה היא יכולה להתארח. לדעתי זה פתרון רע ביותר מכיוון שאצל קרובי משפחה היא לא יכולה לקבל הגנה אמיתית ולא את הטיפול הנפשי והמשפטי לו היא זקוקה, מה גם שזמן "האירוח" אינו ידוע מראש. במידה ואין לאישה מקום להתארח ימליצו לה לעבור למקלט לנשים מוכות או בשפה מעודנת יותר "לבית מוגן". פעמים רבות אנשי המקצוע לא באמת יודעים לאן הם שולחים אותה, רובם לא ביקרו מעולם במקלט כזה. אם וכאשר האישה מסכימה להתפנות, מתחיל פרויקט חדש שניצב מול הגורם המפנה: עליו למצוא לה מקום באחד מתוך 14 המקלטים הקיימים בארץ. ככל שמספר הילדים שיש לאישה גדול יותר, כך גדל הקושי למצוא עבורה ועבורם מקלט ראוי.

 

עבדתי בעמותת ל.א לאלימות שמחזיקה 3 מקלטים בארץ. חלק מתפקידי בעמותה היה לשבץ נשים במקלטים. התהליך הוא כזה: אני מקבלת שיחת טלפון מהגורם המפנה שמספק לי את תיאור המקרה, רקע על המשפחה, רמת הסיכון של האישה ודחיפות הפינוי. עד כאן הכל נשמע הגיוני. הבעיה מתחילה כשאני נאלצת לומר "מצטערת אין לנו מקום. אם יתפנה אני מבטיחה להתקשר… ניסיתם כבר במקלטים אחרים?" לרוב, התשובה היא "כן אבל כולם מלאים". ואני יודעת שזה נכון.  לרוב כל המקלטים בתפוסה מלאה. ולמרות שהשיחה הזו התקיימה לא מעט פעמים, הבטן התהפכה לי כל פעם מחדש וזה תמיד נגמר בניסיון נואש למצוא לה מקום איכשהו: שינוי חדרים, העברת מיטות, מאמצים להכניס מיטה נוספת לאחד החדרים, בקשה מהאישה להגיע למקלט לבדה, בלי הילדים, כי פשוט אין מקום והאישה בסיכון גדול יותר מהילדים אבל האמהות מסרבות ואני מבינה אותן. איזו אמא יכולה להגן על עצמה ולהשאיר את ילדיה מאחור עם הגורם האלים?

 

הפגנה על רצח נשים בת"א. צילום אלעד אקרמן

 

הסכנה גדולה שבעתיים כשהפניה היא של אישה אתיופית או ערבייה. במגזרים הללו הסיכוי של נשים להירצח גדול מאוד והיו ימים שאותן נשים נאלצו לישון בסלון של המקלט עד שיתפנה מקום, העיקר שיהיו מוגנות. צריך להבין שהמקלט מציל חיים.

 

שני מקלטים של עמותת ל.א לאלימות בסכנת סגירה. מדובר באסון מדיני, לא פחות מזה. אסור לתת לזה לקרות. במדינה שבה מס' הרציחות עולה יש להוסיף מקלטים ולא לסגור אותם. מקלט אחד יכול לאכלס 12 נשים ו-22 ילדים. בחדר אחד יכולות לגור 2 משפחות או 4 נשים אם אין להן ילדים. תנאי המקלט לא נוחים במיוחד אולם כשאישה צריכה לבחור בין "תנאים לא נוחים" לשהות בבית עם גורם אלים וסיכון גבוה להירצח, היא מעדיפה לחיות. במקלט היא מקבלת טיפול נפשי לה ולילדיה, טיפול משפטי ותמיכה ליום שאחרי היציאה (סיוע בשכ"ד לדוגמא).

 

הפגנה על רצח נשים בת"א. צילום אלעד אקרמן

 

אישה שאין עבורה מקום ועובדת סוציאלית נאלצת להחזיר אותה לבית האלים, אמורה "להתנהג טבעי" עד אשר יודיעו לה שנמצא עבורה מקום. איך אישה יכולה להתנהג בטבעיות כשהונחתה עליה כזו "פצצה" וחייה עתידים להשתנות מקצה לקצה בשיחת טלפון אחת שאומרת לה "מצאנו עבורך מקלט"? השהות במקלט בשלב הראשוני היא לשלושה חודשים ולאחר זמן זה נערכת ועדת מסוכנות וחשיבה משותפת שתפקידה לקבוע האם עליה להישאר במקלט או שהיא יכולה לצאת. ואם הוחלט שהיא יוצאת- האם היא באמת יכולה להתחיל חיים חדשים, לשכור דירה בעיר אחרת, להעביר את הילדים ממוסדות החינוך, לחפש עבודה חדשה, הכל מההתחלה כשבחוץ מסתובב הגבר האלים שמחכה לה?

כשאישה נכנסת למקלט, בחוץ נשאר הגורם האלים שממתין לה כמו אריה שממתין לטרפו. זו הסיבה שככל שרמת הסיכון של האישה גבוהה יותר כך זמן השהות שלה ארוך יותר.

 

האישה נכנסת לתנאי כלא מרצון כדי להגן עליה ועל ילדיה-זו החלטה קשה ביותר ואם היא כבר עושה אותה היא לביאה אמיצה. לומר לה שאין עבורה מקום זה מעשה נורא.

 

יחד עם זאת ולמרות הצפיפות והעומס במקלטים: לכל הנשים שקוראות את זה ונמצאות בתוך אלימות-צאו מהבית. לא מחר אלא אתמול. לאף אחד בעולם אין זכות להרים עליכן יד או להפעיל עליכן כל סוג של אלימות.  

תגובות (0)
הוסף תגובה