דובר קוסאשווילי: במאי מוכשר או הבטחה בלתי ממומשת של הקולנוע הישראלי?

מכירים את אלה שאומרים לכם שהם לא גזעניים, אבל אחרי כמה פעמים שאתה מעיר להם על התנהגות כזאת, אתם כבר לא מאמינים להם? אלה שצועקים עליכם שאין לכם חוש הומור? עשרות קלישאות הומצאו כדי לתאר אנשים חסרי מודעות עצמית ואת  הפער שבין איך שהם היו רוצים שיראו אותם, לבין מי שהם באמת. ?אחד בפה ואחד בלב?, למשל, או ?מילים יפות ללא כיסוי?. מגיע שלב שבו הדרך שבה האדם מתנהג ומדבר סותר באופן שיטתי את ה?אני לא כזה? שהוא מנסה למכור וזה מפסיק לפעול עליכם.

וזה בדיוק הסיפור הדי טראגי של דובר קוסאשווילי, שצועק שוב ושוב ?מתחסדים? ו?אמנות?, ולא קולט שהוא מזמן כבר לא ההבטחה הכי הגדולה של הקולנוע הישראלי, אלא עוד במאי מזדקן. אם הוא צריך לומר שוב ושוב שהוא לא שוביניסט, לא עושה פורנו, שהוא לא מנצל נשים כל הקריירה שלו — אז או שהוא חי בסרט, או שהוא חושב שכולנו חיים בסרט ורק הוא במציאות.

 

ולפני שאסביר מדוע זו דעתי על הבמאי, חובתי לגילוי נאות: שיחקתי בסרט של דובר, וגם הייתי סטודנטית שלו בקורס שנתי לבימוי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שתי החוויות לא היו נעימות במיוחד.

לדובר קוסאשווילי אין גבולות. מעולם לא היו לו. אבל קשה להאשים אותו. זו לא באמת אשמתו, אלא, אשמת כל אלה שמעולם לא שמו לו גבולות שכאלה.

 

לא צריך להיות חוקר או מבקר קולנוע, או אפילו בעלי תואר אקדמי בזה כדי לדעת שסרטיו של דובר קוסאשווילי הם שם נרדף לסקס ועירום מלא על המסך, ופורנוגרפיה זו לא הגזמה בהקשר האסתטי של יצירותיו, נהפך הוא. ואם זה כל מה שנשאר מהסרטים שלו, אז הוא לא באמת תרם כלום לענף, רק גרסאות שונות של אותו סרט ארוטי. 

סרט הבכורה שלו מחוץ לחממת האוניברסיטה, ?חתונה מאוחרת?, יצא בשנת 2001 וזכה לשבחים ברחבי העולם בעיקר בזכות הסיפור המאוד אישי, של גבר באמצע שנות השלושים לחייו (ליאור אשכנזי) הנמצא בקונפליקט בין הנאמנות שלו למקורותיו הגרוזינים והצורך לרצות את האמא השתלטנית והאלימה שלו, לבין נאמנותו לעצמו והצורך לרצות את לבו על ידי קשר עם אישה שלא עונה לקריטריונים שהציבה לו משפחתו.

השילוב בין הסיפור האישי לסיפור התרבותי האנתרופולוגי – היה מקור הצלחתו של סרט ביכוריו של קוסאשווילי, אותו החל כבר במסגרת לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והסיבה המרכזית שהוא זכה לכינוי ?אלמודובר הישראלי?. אני שמחה שפדרו לא קורא עברית ונחסך ממנו העלבון הזה. אם בתחילת הדרך הילד שעלה לישראל מגרוזיה היה נחשב פוטנציאל אדיר, אז היום הדמיון היחיד בינו לבין הבמאי הספרדי הדגול, הוא שלשניהם יש ?דובר? בשמם.

 

אסתטיקה, היא שפה. ואמצעי המבע הקולנועיים מאפשרים אין ספור אופציות בפני הבמאי. ‏כל סצנה, כל התרחשויות, יכולה להיות מצולמת מכל מיני זוויות, כשכל זווית תפעיל על הצופה מטען רגשי אחר בתת-המודע. כך למשל, במאי הגל הצרפתי החדש החליטו לשחק עם זוויות המצלמה קונבנציונאליות, והתוצאה עוררה ניכור בקרב הצופים: תחשבו על ההבדל בין אם אתם צופים בראיון בטלוויזיה עם קורבן אונס – שפרצופה מכוסה, וקולה שונה באמצעות הטכנולוגיה כך שנשמעת יותר רובוטית ופחות אנושית. אתם לא מרגישים הזדהות עמה, נכון? למרות זאת, כשהקרבן מספרת את סיפורה בפנים גלויות ואתם רואים את הכאב בפניה ושומעים את הטראומה בקולה — אתם לא יכולים שלא לחוש אמפתיה כלפיה, נכון?

 

אז הבחירות האלה ומשמעותן ידועות היטב לבמאי וותיק כמו דובר קוסאשווילי, שכל ביקורת על סרטיו הוא מבטל כ?אמנות ולא פורנו?.

אם ב?חתונה מאוחרת? סצנת הסקס בין ליאור אשכנזי לרונית אלקבץ הייתה in your faceשיש בה יופי, ששוברת את כל המוסכמות ההוליוודיות לגבי ייצוג מין על המסך שהן קצרות יחסית ולא באמת מציגות משהו מציאותי, אז מאז ועד היום אסתטיקת העירום של קוסאשווילי היא לא יותר מפורנוגרפיה. בסרטו השני "מתנה משמיים", הוא הציג את איבר מינו הזקור. הסרט כל כך מבולבל תסריטית, שהוא חסר בעלילה. מצד אחד זה סרט על קבוצה של גברים שמתכננים שוד- אבל הוא לא סרט אקשן. גם לא דרמה, או קומדיה.

התחושה היא שתרומתו של דובר לקולנוע, היא להעמיד מצלמה בתוך איבר המין של אישה, והראשון לצלם את מה שזה עושה לאיבר האישי שלו.

 

אם אישה הייתה מקבלת לידיה את התסריט הלא קוהרנטי הזה לעריכה, סביר שהייתה בוחרת להתמקד דווקא בנשים בתוך הקהילה, ולא במטומטמים שמנסים לשדוד יהלומים. למשל, הרבה יותר מעניין לראות את הדינאמיקה בין המשולש שיצר לעצמו דמותו של יובל סגל, שחוטף ואונס קטינה (אותה אני שיחקתי), כדי שהיא תיאלץ להתחתן איתו, והכל בגלל שהוא בכלל מאוהב באמא שלה (רונית יודקביץ?). על פי קוסאשווילי, הנשים לא שוות בלי גבר, ולכן הן שם רק כרקע לדמויות הגבריות וכדי לספק את צרכיהם. מבחינתו, הדרמה נמצאת בשוד ולא ביחסים הבין אישיים, אונס ונישואים עם קטינות זה התפל, יהלומים במטוס זה העיקר.

?מתנה משמיים? שיצא ב2003 עלה 12.7 מיליון ש?ח, סכום עצום במונחים ישראלים,  וסרטו היקר ביותר של דובר, אבל לא ניתן למצוא מידע על הכנסות, אולי כי הפער כל כך מביך? אחרי כישלון הסרט הזה, עבר זמן רב יחסית עד שביים שוב.

 

אז מה הוא עשה? הלך ללמד בחוג לקולנוע ממנו יצא באוניברסיטת תל אביב, שם גם מלמד המפיק שצמוד אליו, מארק רוזנבאום, מהרגע הראשון ועד לרגע זה גם כשקרנות הקולנוע אמרו ?עד כאן? ולא תמכו בסרטו האחרון, ?זוג יונים?. 

ב-2006, חזרתי להשלים את התואר שלי באותו החוג הפקולטה לאמנויות, ונרשמתי לקורס בימוי שנתי שלו. הוא לא הספיק להעביר ציונים לקורס בקיץ של 2007, וכבר מצא את עצמו בלי עבודה לשנת הלימודים הבאה בעקבות תלונה שלי (שהביאה לאחרות להגיע) על התנהלות מיזוגנית. בשיעור האחרון של השנה, הוא קרא תסריט שלי על אישה צעירה שבן זוגה נפל במלחמת העולם השנייה, וכל הערותיו הסתכמו בלהוסיף סצנות סקס. כשלא קיבלתי את הצעותיו, הוא החל לחדור לחיי הפרטיים עם שאלות שלא ראויות לסיטואציה, לתסריט ולמעמד.

בתוך החדר הזה, הוא לא היה במאי או אמן שמציג את יצירותיו, הוא היה מורה לבימוי. ובתוך הסיטואציה הזאת, אין מקום לתרץ את בחירותיו כ?אמנותיות?. השאלות ששאל אותי לא היו קשורות לתסריט אפילו. וזה כל כך בלט לאחרים שהעירו לו על כך, וסירב להפסיק.

על סט, לקוסאשווילי יש את הכוח להגיד לכולם מה לעשות. לשלוט בהם. כבמאי, הוא אלוהים כל יכול. כמרצה אורח באקדמיה, הוא עוד אחד. שם בחדר הזה, בכיתה הזאת בבניין מקסיקו, יצאה האמת שלו.

 

לא אלאה בהמשך הפרטים, רק אציין שאחרי שהתלוננתי בפקולטה הגיעו אחרות, ולדובר המורה הוצע להתנצל בפניי, או לשבת בבית. ברור לכם שהגבר שמאמין שאישה לא שווה כלום בלי גבר, לא יתנצל בפני אישה שאמר לה את זה כשהיא הייתה הסטודנטית היחידה בכיתה מוקפת סטודנטים ממין זכר? הרי אני ואחרות חסרות ערך בעיניו. עד כדי כך שגם כשהוא מחמיא לסרט שנכתב בידי אישה, הוא רומס אותה ואת תרומתה לסרט שלא היה מצטלם אילולא הייתה כותבת את התסריט שלו – ונותן את כל הקרדיט לבמאי הגבר.

אחרי שהאקדמיה אמרה לו שהשוביניזם שלו לא מתאים בבית ספרם, הוא הלך לעשות סרטים.

 

בדיעבד, ייתכן וטעיתי. יכול להיות שהייתי צריכה כן להגיש תלונה רשמית באוניברסיטת תל אביב, כזאת שהייתה מונעת מדובר לחזור ללמד שם, ובכל מקום אחר. לא חיפשתי נקמה בזמנו, אפילו ריחמתי עליו בידיעה שיהיה לו קשה להתפרנס בלי הוראה מהמצד, וחשבתי שהתנצלות בפניי ובפני שאר הקורס יהיה מספיק, כמו שבוודאי חשבו בחוג ש?נו נו נו? של שנתיים שלוש זה מספיק כדי שילמד להתנהג בהתאם לסטודנטיות. לא רציתי לעבור ?משפט? אקדמי ולבזבז מזמני שוב ושוב כדי להעמידו לדין כשברקע חברים במאים אומרים לי שאני משוגעת שאני הולכת נגד במאי עם כל כך הרבה כוח.

מתברר שכמה שנים לאחר מכן, במכללת ספיר, הגיעו תלונות דומות לדיקנית על הערות סקסיסטיות ומיזוגניות בשיעורים. עד כדי כך שאת עבודות הגמר שלהן בדקו מרצים אחרים בחוג. דובר הועזב ממכללת ספיר בשקט, כתנאי מול הסטודנטית שלא יפרסמו את הפרשה.

מצב שבו במאי-מרצה עובר על חוקי המוסדות באופן שיטתי ופוגע בסטודנטיות רק בגלל שהן לא סטודנטים, ואחר כך מקבל תקציבים להפקת סרטים על פי אותה ראיית עולם מיזוגנית זה דבר שמתאים למאה הקודמת, וראוי ורצוי שעולם הקולנוע הישראלי הממסדי והאקדמי יראו לדובר את הדלת החוצה וינעלו אותה בפניו לנצח.

 

אבל כנראה שהמכות האלה לאגו לא היו כ"כ גדולות. כשחזר קוסאשווילי לביים הוא בחר שני פרויקטים שמבוססים על ספרים מצליחים, כלומר, לא סיפורים מקוריים שלו. ב-2009 הוציא סרט לא ישראלי, אולי כי חשב שישראל קטנה עליו או לא מבינים את האמנות שלו. ?הדו-קרב? יצא בארצות הברית בהפצה מוגבלת ואני בספק רב אם צפו בו יותר ממאתיים איש בישראל סך הכל.  וב-2010 יצא ?התגנבות יחידים? בישראל, וגם די התעלמו ממנו.

אחר כך הוא ניסה להראות שמסוגל לשים נשים במרכז עם ?רווקה פלוס? שיצא ב2012, רק שהפעם זה לא הגברים שמתייחסים לנשים כאל מכונת יצור ילדים ללא ערך ללא גבר, אלה הנשים! הן הרעות, לא הגברים או החברה הפטריארכלית ששולטת בהן ולא באמת נותנת להן אופציה אחרת. הסרט, כמה לא מפתיע שסרט על נשים מנקודת מבטו של גבר היה כישלון מבחינה כלכלית, כשהרוויח כמעט רבע מעלות ההפקה שלו.

 

ציון נאנוס שראיין את הבמאי תיאר את הסרט כ?ניסיוני?, ככזה שאין בו עלילה. וזה בדיוק האסתטיקה של קוסאשווילי, שרוצה שתאמינו לו אם הוא יגיד לנו שהוא היה קונה פלייבוי כשהיה ילד בשביל הכתבות ולא התמונות של הנשים הערומות.

 

ועכשיו, כשסוף סוף שמים לו גבולות, הן בבחירת הפוסטר, הן במימון, והן בכך ש?זוג יונים? לא יוקרן בכלל בירושלים – הוא רוצה לזרוק לנו משפטים פופוליסטים חלולים, לתפוס טרמפ על כל מחאה שמאלנית ליברלית כדי להצדיק את זה שבשורה התחתונה, אין לו מה לומר. אין לו סיפורים מעניינים לספר, ואין לו שום דבר לחדש לנו.

דובר חצה כבר את כל הגבולות שסביר לתהות אם הוא בכלל מתקיים בתוך גבולות המציאות, כי מנקודת מבטי, הדרך הקולנועית שלו, היא כל הדרך מהשוליים אל המיניסטרים ובחזרה לשוליים של אותו קולנוע ניסיוני סטודנטיאלי, די חסר ערך ברוב המקרים.

 

תקראו לי ?מתחסדת?, אבל סצנות האונס ב ?13 סיבות? מעבירות את הזוועה בעיקר על ידי התמקדות בפנים של הגיבורה – קלוז אפ על פרצופה שיוצרות האנשה שלה, והזדהות עמה, כשמנגד, הבחירות הישנות והצפויות והמשעממות של קוסאשווילי בקלוז אפ כוס/ציצי/בולבול ב?זוג יונים? יוצאות החפצה והצדקה לניצול. יש גבול דק בין עירום אמנותי לפורנו, דובר לא יודע להבחין איפה עובר הגבול הזה, והאסקלציה של הביט החרמני שלו כבר מעוררת בחילה.

תגובות (0)
הוסף תגובה