לו הייתי אבא: מחשבותיו של גבר אל-הורי בעקבות צפייה בסדרה 'להיות אבא'

דווקא בגלל שאני לא רוצה להיות אבא התחלתי לצפות בסדרה "להיות אבא" של טל פרידמן. די מהר ראיתי מטושטש כי הדמעות ירדו כמו ברז ולא הפסקתי לבכות מהתרגשות. גיליתי שפרידמן – אחד השחקנים הכי מוכשרים ומיוחדים שאני כל כך אוהב, זה שמלווה אותי כבר 25 שנה עם דמויות מופרעות – עובר חיים ממש לא פשוטים והכל מבחירה מלאה.

 

לאחר שנים של טיפולי הפרייה כושלים, בחרו הזוג פרידמן לאמץ את תמר שאובחנה בגיל 5 כסובלת מפיגור ואוטיזם. בפרק הראשון נגלית ההתמודדות המורכבת שלהם בטיפול בה והרצון לראות אותה מנהלת ביום מן הימים חיים משל עצמה כי הרי לא יוכלו לתמוך בה לנצח. וכמובן, ישנה התייחסות לשני אחיה של תמר: אייל האח מאומץ, והבן הביולוגי – שהוא גם הכי צעיר.

 

הלב שלי התפרק לרסיסים כשראיתי את הקומיקאי המבריק משאיר את כל הדמויות בארון ומגלם את תפקיד חייו כאבא. בגילוי לב נדיר וחושפני הוא מספר למצלמה על החיים איתה, על כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא רחוק מלהצטער על הבחירה לאמץ אותה. בהיתי בו מדובב את בתו, מחבק אותה, מבקש להתקרב אליה, מחייך כשהיא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, נקרע מהבדיחות שלה. עצרתי את ההקרנה כי נגמר לי האוויר. התהפכה לי הבטן מול הגילוי, המחיר המטורף שהם משלמים וההקרבה האדירה. רציתי באותו רגע להתקשר לטל ולהגיד לו, "שומע? אתה ענק. שניכם. בא לי לחבק אתכם. הצלחתם לרסק אותי".

 

לא עניין אותי אף פעם להיות אבא. אין לי שום צורך בגידול דור המשך ומצדי, ביום שאגמור את חיי אפשר לשרוף אותי ולהשליך לים (הנדל"ן יקר מדי ולא בא לי להיקבר במיטת קומתיים). נושא החינוך הוא ממני והלאה ומגיל צעיר חששתי מהיום בו גם אני אצטרך להיות כזה.

 

שאלתי את עצמי האם אני חייב. האם קיים חוק כזה לפיו כל הגברים צריכים להיות אבות. לקראת גיל 30 גיליתי שאני לא לבד ושיש קהילה הולכת וגדלה של גברים ונשים שחושבים ומרגישים כמוני ולא רוצים להיות הורים. קיומן של הקבוצות האלו נתן לי הרגשה טובה שזה בסדר להרגיש ולחיות שונה בארץ הזאת שכל כך מקדשת ילודה. גם כשאני רואה את החברים שלי שרובם כבר אבות, שום דבר מאורח החיים הזה לא נראה לי אטרקטיבי במיוחד.

 

אבל הפרק השני בסדרה מציג בנים ממשיכים בעסק משפחתי, אבא שלא מצליח להראות אהבה לבנו, ובחור צעיר לקראת גיוס שמבקש לוותר על שירות קרבי כדי שאביו הלום הקרב יישן טוב יותר בלילה. ופתאום התחלתי לחשוב מה היה קורה אם הייתי בוחר אחרת, אני הייתי אבא והיה לי בן.

 

גדלתי בבית עם מודל מצוין. אבא שלי דאג לנו ותמיד היה שם בשבילנו. הוא עבד קשה אבל מעולם לא היה איש קריירה. הקריירה העיקרית שטיפח בשיתוף עם אימא שלי, הייתה לגדל אותנו כדי שנהיה בני אדם, נשקיע בלימודים, נתנהג בנימוס, נגשים את החלומות שלנו ונדע להילחם על עקרונות. הכריכים שהכין לנו בקפידה לבית הספר היו עטופים באהבה, ועל כל ניילון של כל כריך הוא רשם בכתב יפהפה למי הוא שייך.

 

לפעמים אומרים לי, "חבל, אתה דווקא יכול להיות אחלה אבא", ואין לי מושג על סמך מה זה נאמר. העובדה שגדלתי במשפחה חמה ואוהבת עוד לא הופכת אותי לאחלה אבא פוטנציאלי. מבחינתי זו הצהרה גדולה מדי ואחריות ענקית שאין לי חשק לקחת על עצמי. אין לי את הסבלנות, את כוח הרצון ואת ההתמדה שיש לאבא שלי, אבל יותר מכך – אין לי את הגן האבהי הזה שכנראה נולדים איתו. מעולם לא התעורר בי צורך שמישהו יקרא לי אבא.

 

לא מתחשק לי לדאוג שהבן שלי יחטוף מכות בבית הספר. רק על זה הייתי מאבד שעות שינה ומתחרפן ממה שאולי קורה לו בכיתה. לא רוצה לשמוע את המורה פוסקת בידענות על כמה יש לו פוטנציאל, או על כמה הוא גאון לא ממומש אבל היא לא ממש יודעת מה לעשות איתו. מה שכן, לפעמים אני חושב איך הייתי הולך איתו יד ביד לגן, או לוקח אותו ביום שישי לקנות פרחים לאישה שאני אוהב, מלמד אותו אותיות (שאימא תלמד אותו מספרים, זה לא התחום שלי), בונה איתו לגו, הולך איתו לסרט, או סתם נרדם כשהוא על הבטן שלי, ממש כמו שאבא שלי אהב להרדים אותי כשהייתי תינוק.

 

אם היה לי ילד, הדבר היחיד שהיה מעניין אותי זה איך לעשות אותו מאושר – לא דרך מה שעושה לי טוב, אלא דרך מה שעושה לו כיף. הייתי רוצה שיצליח בלימודים, וכשאני אומר "יצליח" אני מתכוון שהייתי רוצה שהלימודים באמת יעניינו אותו איכשהו. איך גורמים לזה לקרות? לא יודע. אין לי תשובות. אם הנושא היה בוער בי הייתי מנסה להבין והייתם עלולים לראות אותי דוחף עגלת תינוק ומחזיק שקית ניילון עם בננה, תפוח ובקבוק מים.

 

איך אבא שלי אמר לי פעם? "הכל מתחיל ונגמר במה שהילדים רואים וסופגים בבית". אני מאמין שאם הבן שלי היה נחשף למגוון רחב של סוגי מוזיקה, סרטים וספרים, אולי הם היו תורמים להרחבת אופקים וגירויים אינטלקטואליים. בדוגמאות אחרות שאני רואה, זה עובד לא רע. האם יש לי את הסבלנות והכוח להתעסק בזה? ממש לא. ילד מבחינתי הוא חלק ממכלול עצום של הוצאות, דאגות ועייפות. ולכן, כשאומרים לי באותה נשימה "אתה סתם מפחד לקחת אחריות", אני עונה ש"קודם כל צריך לרצות באמת להיות אבא. אחר כך כמעט הכל אפשרי".

 

ואיך הייתי מרגיש כשהיה מגיע לגיל הזה שבו עולים על מדים ומתגייסים? טל פרידמן סיפר שכשהבן שלו היה חייל ונכנס לעזה, הוא רצה להיכנס לשם בעצמו ולהילחם למרות שהוא כבר בן 50 – רק כדי לשמור עליו שלא יקרה לו דבר. ניסיתי לדמיין לרגע איך אבא שלי ישן בלילה כשאחי היה בשירות קרבי, ואיך אני הייתי מגיב אם הבן שלי היה חייל שמסכן את עצמו מדי יום. לא הייתי רוצה שישתתף במלחמות, ואני מניח שהרצון הזה משותף להרבה מאוד הורים. נכון, זו מחשבה תמימה מאוד, אבל גם כשאני נולדתי הוריי קיוו שכשאהיה גדול כבר לא יצטרכו לגייס אותי.

 

כשצפיתי בסדרה, הדמעות שלי נבעו ממעיין חמוץ-מריר של ניגוד בין חוסר רצון מוחלט להביא דור נוסף אל שרשרת החיול החולנית של המדינה המופרעת שלנו והעולם הרקוב הזה – לבין רצון תהומי לחבק ולשמור על מי שאולי יכול היה להיות הבן שלי. הן זלגו למראה אותו טל פרידמן, שהעניק לכמה דקות הצצה נדירה לאורח החיים שלו והראה לי איזה לב ענק יש לו, ושלמרות הקשיים הוא מחייך. האהבה שלו ושל אשתו לתמר – אהבה עצומה ללא תנאים – לצד ההתמודדות שלהם בדרך כל כך מיוחדת עם הרבה הומור וחן, פשוט המיסו אותי ועשו ממני שלולית.

 

לו הייתי אבא, לא הייתי רוצה שהבן שלי יראה את כל הרוע של העולם הזה. בטח הייתי לוקח אותו לפיקניק, עושה איתו קומזיץ ומספר לו סיפורים, ואז הייתי נזכר שאף אחד בכלל לא שאל אותו אם הוא רצה להיוולד. אפילו היום, כשאני רואה את האחיינים המתוקים שלי, אני מנגב מהר את הדמעות שאף אחד לא יראה, כי אני נזכר שהעולם הזה יפה וגם אכזר, ומשהו בתוכי רוצה לשמור עליהם תמיד מכל משמר ולשמוע אותם צוחקים ומאושרים כל החיים. באופן הכי מוזר אני מרגיש דרכם אהבה עצומה לילד שאין לי ואף פעם לא יהיה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה