לקבל את הידיעה שאת חולה בסרטן השד ועומדת לעבור כימותרפיה במהלך ההריון

הרבה נשים יודעות לספר מתי הן הפכו לאמהות. אני לא מתכוונת ללידה עצמה אלא לתחושה הזאת בבטן של אהבה בלתי ניתנת לתיאור. אצלי זה קרה בשבוע 24. הייתי בת 32 ופתחתי את התשובה הפתולוגית שבישרה לי שבזמן שהדבר היקר לי בעולם גדל לי בבטן, הסיוט הכי נורא שלי גדל לי בשד. סנטימטרים מהלב שלי שמוצף באהבה עצומה ליצור שאפילו לא פגשתי עוד. אני ידעתי שמתישהו זה יקרה לי, זה היה ברור והמתנתי לזה.

 

איך מרגישים מינית אחרי מחלה שפוגעת

בכל סממן של מיניות?

"בחודש שלישי להריון הראשון שלי הרגשתי גוש בשד" 

לטור המלא

שנתיים לפני כן גיליתי שאני נשאית וידעתי שמתישהו אני אצא למאבק על חיי, לא תכננתי שזה יהיה מאבק על חיים של שנינו. ישבתי בחדר של הרופא וניסיתי להבין מה הוא אומר. למרות שסרטן זה לא דבר זר לי כלל. אני לומדת מחלקות אונקולוגית כמו שאף אדם שפוי לא צריך להיות. אני מפלרטטת עם זה כבר שנים גם בעבודה וגם עם האנשים הקרובים אליי ביותר, ועדיין ניסיתי להבין איך לעזאזל כל זה מתקיים בעולם בו הבן שלי נמצא אצלי עוד בבטן. הרופא מדבר ואני מחבקת אותו מבחוץ, מהבטן, מנסה לגונן עליו רק שלא ישמע. שימשיך לצוף בתוך רוך ואהבה. הוא לא צריך לשמוע ששנינו הולכים לניתוח. הוא לא צריך לדעת שמסתבר שאפשר לעבור כימותרפיה בהריון. אני מנסה לגונן עליו מכל זה. מנסה ולא יכולה. זה הרגע שהפכתי להיות אמא מבחינתי. 

 

 

בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם קודם לכן. צרחתי, האשמתי וכעסתי. בעיקר על כל אדם אחר שהיה מאושר וחסר דאגות באותו רגע. זעמתי שזה קורה לי ולבעלי בזמן שהיה אמור להיות הכי מאושר עבורנו. ועדיין ידעתי שבאותו רגע נולדה אמא.

רק אמא יכולה לבקש שוקו בשביל להעביר את הטעם של הכימותרפיה בפה, לא בשביל עצמה, עבורו. רק אמא יכולה לצלם תמונות הריון שעה לפני ניתוח. כדי שאם משהו יקרה לה, הוא ידע שהיא הסתכלה על עצמה במראה וחייכה אליו בבטן. רק אמא שכל חייה הקדישה לרפואה תפסיק להתעסק בזה בשנייה שזה קרה לה, ותכריח את עצמה לראות מעבר. ניהלנו הרבה שיחות אני ובוטן שלי בבטן. בעיקר בארבע בבוקר כשהייתי מתעוררת אחרי טיפול וחיפשתי בידיים מתחננות להרגיש אותו בועט. הבטחתי לו חיים, הבטחתי לו אושר והורים בריאים. הבטחתי לו שנריב הרבה כשהוא יגדל. הבטחתי לו שלמרות הכול אני תמיד יהיה שם. נשבעתי לו שאני אלחם על שנינו בכל מה שיש לי. הבטחתי לו חגים, משחקים בחול ותמונות משותפות מכל הטיולים שנעשה ביחד כמשפחה. הבטחתי לו חיות מחמד ונמנומי צהריים משותפים בחיבוק. הבטחתי לו את העולם כולו ובעיקר אהבה של אמא. דמיינתי אותו בידיים והדמעות חנקו אותי. פחדתי עליו ולא לרגע אחד על עצמי.

 

ככל שהזמן עבר השיער נשר ואני רק התמקדתי בזה שהוא גדל. שלמרות שאני עוברת גהנום בחוץ זה לא נוגע בו. הוא גדל ועלה במשקל ובכל פעימת לב שלו הפיח בי תקווה. עברנו ביחד טיפולים, עברנו ביחד ניתוח ועברנו ביחד לידה. כאשר המהות שלו מצילה אותי יותר משאני מגנה עליו. כשהוא נולד המיילדת שמה לי אותו על החזה. בדיוק במקום שבוא עוד נותרה לי הצלקת מהניתוח שעברנו ביחד. הוא הפסיק לבכות באותה השנייה ולא היה אכפת לי מהכאב או הפחד או הדרך הארוכה שעוד צפויה לשנינו, ידעתי שאני אתגבר על הכול כי הוא כאן. חצי שנה אחרי זה יום שישי בצהריים ואנחנו ישנים ביחד במיטה. הוא נושם את הנשימות המתוקות ביותר בעולם ואני בוהה בו. בקסם שהוא פרי האהבה שלי ושל האדם היקר לי ביקום. ואני יודעת שניצחתי או לפחות בשבילו קיימתי הבטחה שרק אמא יכולה להבטיח. 

תגובות (0)
הוסף תגובה