כמעט ואיבדתי את הבן שלי אחרי הגירושים

כמעט ואיבדתי אותו.

בחרתי לסיים זוגיות של 16 שנים עם אם ילדי ועזבתי את הבית כאשר הוא היה בן 11.5. עם אחותו, שמעט גדולה ממנו, הקשר הקרוב נשמר גם לאחר הגירושין. מיום לידתה הקשר ביננו היה קרוב ועוצמתי. היא חוותה את הפרידה כמנוף לצמיחה, עם כל הכאב שבעניין. הוא לאורך כל השנים היה הרבה יותר קרוב ומחובר לאמא שלו. ועדיין, את הפרידה הוא חווה כמשבר מאד דרמטי. בתחושת קרבנות שאפיינה אותו באותן שנים, מבחינתו הרסתי לו את החיים. הכתבתי לו מציאות שהוא לא בחר בה.

בשנים הראשונות לאחר הפרידה, העננה היחידה שבאמת ריחפה בחיי, הייתה המרחק שנוצר ביננו. לעתים קרובות הוא סירב לבוא אלי בסופי השבוע שהיו של הילדים איתי. הוא לא ענה לטלפונים שלי ולא חזר אלי, גם כאשר התקשרתי יום אחרי יום. גם כאשר היה איתי, הוא היה בעיקר עסוק בחזרה מהירה ככל האפשר לבית שלהם. התקשיתי לשמח אותו בזמנים המשותפים שלנו. חשתי שהוא לא מאפשר שום דבר, ומנסה להכאיב לי, במודע או שלא במודע. במקביל הוא צלל אל תוך משחקי המחשב כקרש ההצלה המרכזי, התקשה בחיבורים חברתיים, והעלה במשקל. לא הצלחתי ליצור שינוי במצב.

לפני שנה וחצי, הגעתי לאסוף אותו בשישי בבוקר אלי. לאחר שבוע עבודה מתיש ונסיעה ארוכה, הוא נעמד מולי ואמר לי שלא מתכוון לבוא. באותו רגע התפוצצתי. רגע לאחר מכן הסכמנו שיושבים לדבר. עלינו לפינה קסומה שצופה על הכנרת, לא רחוק מהבית. ישבנו בין הסלעים על המצוק ושוחחנו במשך קרוב לארבע שעות. הוא דיבר. אני הקשבתי. הוא ביטא את כל התחושות, הכעסים והכאב שלו. אני הצלחתי כנראה להיות מספיק מדויק בהכלה שלו, ללא כל הדיפה והסברים. לאחר מכן החזרתי אותו לבית שלהם.

בדיעבד הבנתי שהשיחה הזו, כואבת וטעונה ככל שהייתה, שחררה את כל הכעסים שנאגרו בו. הוא חשש להביע אותם קודם לכן כדי שלא להרוס את המעט שהיה לנו. בדיעבד אני יודע שהוא למד מזה שעדיף להביע ולא להחזיק בפנים. משם הדברים רק החלו להיבנות. זמן מה לאחר מכן, היינו ביחד שבוע רצוף, בבית שלהם, כאשר אמא שלהם נסעה לחו"ל. עבורו זה היה נוח, כי נשאר במרחב הטבעי שלו, והוא התמסר לימים ארוכים של הליכות ביחד, שחייה בבריכה, טיולי שטח ועוד. העשייה המשותפת יצרה את האפשרות לשיחות עמוקות וקרובות. דיברנו על הכל, כולל על אהבה עצמית. ראיתי אותו משתנה מיום ליום. הקשר שלנו התחזק והילד במקביל הזדקף והתחייך.

 

למדתי את השיעור הכי חשוב בחיי. עמרי גפן ובנו

 

כאשר הגיעה חופשת הקיץ, לפני שנה, הוא הגיע אלי למשך חודשיים רצופים. בחר לעבוד אצלי בחברה וזכה לאהבה והערכה מצד כל הצוות. הים הפך להיות מרחב המרפא שלנו. את ההליכות המשותפות שאפשרו גם שיחות נהדרות, עשינו בחוף. המים יצרו מרחב נוסף, גם למשחק וגם לדיבור אינטימי. בשלב מסוים הצעתי לו ללמוד גלישת גלים. בהתחלה סירב, לאחר מכן היסס, ואז החליט שרוצה. במקביל אני התחלתי להתאמן בחתירת קיאקים בים. לשנינו ההתחלה הייתה קשה. הוא נפל הרבה, ואני התהפכתי כל הזמן.

 

יצירת תכנית לאבות ובנים, שמשלבת חתירה בקיאקים. צילום: shutterstock

 

חלקנו את החוויות. פתחנו כל בוקר בכוס קפה שחור ביחד מול הים. חווינו את הגלים ביחד ובנפרד. האינטימיות הלכה והעמיקה, ולצד זה האור בעיניו, והגוף שהחליף בהדרגה את השומנים לשרירים. כל מי שמכיר אותו לאורך זמן הופתע לראות אותו במהלך הקיץ הזה. כמו במבוק שדוגר כשתיל קטן שנים באדמה, ופתאום מתפרץ לגובה במהירות ובגאווה. יצא גם שנפגשנו בגלים, הוא על הגלשן ואני על הקיאק.

מאז הוא אצלי כל סוף שבוע וכל חופשה. הוא מתקשר כל בוקר בהליכה להסעה. אכפת לו מעצמו, והוא כל הזמן מתעניין גם מה קורה איתי. שותפים מלאים למה שקורה לשנינו יום יום. בקיץ הזה הוא מדריך בקייטנת גלישה. מנצל כל דקה להיות בים, ולהיות ביחד איתי. אני מתמלא בגאווה בכל רגע שרואה אותו. אהבה, קרבה ואינטימיות, מלווים כל כוס קפה ביחד, כל בוקר מחדש.

למדתי את השיעור הכי חשוב בחיי. אולי ניתן להגדיר אותו כמונחים של לקיחת אחריות מלאה על מערכת יחסים, ולא לוותר על קשר שחשוב לי, אבל זו הגדרה חלקית בלבד. בעקבות המסע שלנו נולד הרעיון של יצירת תכנית לאבות ובנים, שמשלבת חתירה בקיאקים והבנייה הדרגתית של שיח אינטימי. לנו כאבות זה אתגר מטורף. אם אנחנו מפספסים את הבנים שלנו, בעיקר באזור גיל 15, אני לא בטוח שלאחר מכן ניתן לתקן את זה. הים מהווה מרחב מרפא ומחבר. לשמחתי הבן שלי נענה לבקשתי לסייע בהנחיית התכנית שתצא לדרך בקרוב.

 

לפרטים על תכנית ייחודית לחיזוק והצמחה של מערכות יחסים של אבות ובנים