קתרין ביגלו היא במאית בעולם של גברים שמצליחה לשמור על קולה הייחודי

קתרין ביגלו היא האישה הראשונה שזכתה באוסקר בקטגוריית בימוי עבור סרטה "מטען הכאב". סרטה החדש "דטרויט" משרטט תמונה היפר ריאליסטית ומדכאת של המהומות שפרצו בדטרויט בקיץ 1967. הסרט שכבר מחולל מהומות בארה"ב הוא הזדמנות מצוינת לחזור ולשרטט את הקריירה של ביגלו שנדמה שבוחנת בסרטיה שוב ושוב את התנהגות האדם במצבי לחץ. הכרת עבודותיה מציגה בימאית עם קול ייחודי בקולנוע העולמי העכשווי, ללא קשר למגדר (למרות שבחלק מסרטיה הופיעה גיבורות נשיות חזקות ונחושות).

 

ביגלו נולדה בשנת 1951 בקליפורניה שם סיימה תואר ראשון באומנות. במסגרת לימודיה נרשמה לתוכנית ללימוד אומנות במוזיאון הויטני, שבניו יורק. מפגש עם היוצר פיליפ גלאס הביא אותה להירשם ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. יצירתה הראשונה הייתה סרט קצר בשם "דה סט אפ" שבו שני גברים נלחמים זה בזה. כבר בסרט זה בלטו התמות שיאפיינו את יצירתה העתידית של ביגלו: נרטיב של מאבק בין הגיבורים, אווירה דחוסה ולא מעט אלימות.

 

סרטה הארוך הראשון "חסר אהבה" משנת 1981 עסק בחבורת אופנוענים הנתקעים בעיירה שכוחת אל בקליפורניה והיה מבחן מדוקדק של הגבריות האמריקאית לדורותיה. השחקן וויליאם דפו גילם את הגיבור בתפקידו הקולנועי הראשון. הסרט שהגיע לאקרנים רק ב1984 נכשל בקופות אבל זכה (כמו מספר לא מבוטל מסרטיה של ביגלו) למעמד של סרט קאלט בשל היכולת של הבימאית להציג גבריות מחוספסת אך גם בעלת עומק על המסך הגדול.

 

בצילומי הסרט "מטען הכאב". צילום: IMDB

 

בעקבות כישלון הסרט, נעלמה ביגלו מנוף הקולנוע למספר שנים וחזרה עם הסרט "קרוב לחשיכה" בשנת 1987. הסרט שהיה חיבור לא שיגרתי בין מערבון לסרט ערפדים, עוסק בגבר המתאהב בבחורה שמשוטטת ברחבי המידווסט עם משפחתה בוואן ישן וחבוט. תפקידה הוא לפתות גברים צעירים שמשפחתה תוכל להתקיים מהדם שלהם. ביגלו, שהחלה מערכת יחסים לפני הפקת הסרט עם הבימאי ג'יימס קמרון (לו מאוחר יותר תינשא) ליהקה שלושה משחקניו בסרט "הנוסע השמיני 2"- לאנס הנריקסן, ג'נט גולדשטיין ובין פקסון (ז"ל) לתפקידי אב ואם משפחת הערפדים ובנם המופרע. ג'ני ווריט הזכורה מהסרט "החומה" הייתה הערפדית הצעירה המפתה.

 

עד היום הוא סרטה האהוב עליי ביותר של ביגלו והוא מאופיין בפרצי אלימות מהפנטים שבתוכם מסתתר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין בחור מעיירה קטנה לבין ערפדית שמתאהב באדם שאותו היא צדה. ביגלו משתמשת בשלל טריקים שימשיכו אתה לאורך הקריירה שלה: הילוך איטי, עריכה תזזיתית ושורה בעיקר מוכיח שהיא בימאית סצנות פעולה מן השורה הראשונה. גם "קרוב לחשכה" לא הצליח בקופות אולם גרף ביקורות אוהדות אצל קהל המבקרים העולמי -דבר שאפשר לביגלו להמשיך לפרויקט הבא השלה.  

ב"פלדה כחולה" משנת 1989 לראשונה מתמקדת ביגלו בדמות ראשית נשית. ג'ימי לי קרטיס היא שוטרת במשטרת ניו יורק שמנהלת משחק חתול ועכבר עם ברוקר שהוא רוצח סדרתי. קרטיס סוחבת טראומות מעברה הלא ברור אולם מציגה דמות נשית חזקה ונחושה שלא מהססת לירות כשצריך, ביגלו הוכיחה בסרט כי היא מה שמכונה "בימאית של שחקנים" ולמרות סצנות הפעולה שכללו מרדפי מכוניות ושלל כלי נשק הגיבור האמיתי של ביגלו נותר האדם (אישה במקרה זה) שמצליחה כנגד כל הסיכויים. למעשה קרטיס היא המבוא לדמויות שיהפכו יותר ויותר מורכבות בסרטיה הבאים של ביגלו.

 

ג'יימי לי קרטיס ב"פלדה כחולה". צילום מסך

 

בעקבות הצלחתו היחסית של הסרט וקשריו של ג'יימס קמרון, הצליחה ביגלו להעיר לחיים תסריט ששנים חיפש משקיעים בשם "ג'וני יוטה". כשקמרון הסכים לשמש כמפיק ראשי נסללה הדרך לאחד מסרטי הפעולה הטובים בעשורים האחרונים – "נקודת פריצה". הסרט שיצא לאקרנים בשנת 1991 שעוסק במרדף של שוטר מתחיל (קיאנו ריבס) אחרי חבורת שודדים שהם גם גולשי גלים וחובבי ספורט אתגרי בראשותו של בודי המסתורי (בגילומו של פטריק סוויזי באחד מתפקידיו הטובים ביותר). סצנות הפעולה מסחררות ואין בו כמעט רגע של שקט והוא הפך להצלחה הקופתית הראשונה של ביגלו.

 

מתוך הסרט "נקודת פריצה". צילום מסך

 

ביגלו וקמרון החליטו להיפרד אולם נשארו ידידים טובים וקמרון המשיך לקדם פרויקטים של אשתו לשעבר (זכורה התרגשותו הגדולה באוסקר 2010 והפרגון לאקסתו כשסרטה של ביגלו "מטען הכאב" גבר על סרטו "אווטאר" וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר). אחד מהפרויקטים הללו היה תסריט שנכתב בעקבות המהומות שהתחוללו בלוס אנג'לס בשנת 1992 וקרו בעקבות זיכויים של השוטרים הלבנים שהיכו נמרצות את רודני קינג האפרו- אמריקאי. הסרט "ימים משונים" שיצא ב-1995 עוסק בסוחר חלקלק (רלף פיינס) בלוס אנג'לס בימים האחרונים של המאה ה-20. על רגע של מהומות גזעניות מוכר הסוחר מכשירים המאפשרים לצפות בזיכרונות של אנשים שהוקלטו הישר ממוחם. הסרט מרבה בצילומים מנקודת המבט של הצופה (פוינט אוף וויו) שהיו די חדשניים לתקופתו. אם העלילה נשמעת תמוהה משהו, מתברר שכך חשבו גם רוב הצופים והסרט נכשל ובגדול

ביגלו החליטה לשנות כיוון ואחרי שביימה מספר פרקי טלוויזיה ל"רצח מאדום לשחור" המהוללת, יצא בשנת 2000 סרטה "גלים מן העבר" סרט דרמה המספר על נשים במערכות יחסים בעיתיות. ביגלו ויתרה על אקשן ותזזיות לטובת דרמה תקופתית איטית. רק לאחר שנתיים זכה הסרט להפצה בארה"ב והקהל שחיכה לעוד יצירה אנרגטית ומתפרצת של ביגלו הגיב באכזבה .

 

בזמן שחיכתה להפצתו של "גלים מן העבר" בארה"ב, החלה ביגלו לעסוק בפרויקט הבא שלה – הסרט "קיי 19- יצרן האלמנות" סרט שעסק בתקרית אמתית מ-1961 שבה צוללת גרעינית סובייטית סבלה מדליפה רדיואקטיבית. ליאם ניסן והריסון פורד כיכבו כמפקדי הצוללת הסובייטית וביגלו בחנה שוב מושגים של גבריות במשבר, מחויבות ובעיקר פעולה במצבי לחץ. ביגלו התקשתה להשיג מימון לסרט ופנתה לגורמים מחוץ לאולפנים כמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. בזמנו טענה ביגלו כי נתנו לה להבין שהאולפנים לא רואים באשה בימאית מתכון להצלחה בסרט מסחרי שאמור להיות שובר קופות. ביגלו הצליחה לגייס קרוב – 100 מיליון דולר (סכום אסטרונומי לסרט עצמאי) אולם לאכזבתה ואכזבת המשקיעים הסרט לא הפך להצלחה והכניס בקושי את ההשקעה הראשונית בו.

בעקבות אי הצלחת "גלים מן העבר" ואי הרווחיות של "קיי 19" החליטה ביגלו לפרוש מעשייה. היא סיפרה כי נמאס לה שמתייחסים אליה כאישה ולא כבימאי לגיטימי. נדמה היה שעולם הקולנוע איבד את אחת היוצרות הבולטות שלו.

 

מכיוון שביגלו נחשבה כבימאית מוערכת בחוגים רבים, היא לא זכתה למנוחה רבה ועבדה בעיקר בטלוויזיה. בשנת 2005 היא נתקלה במאמר של מרק בול -עיתונאי שהצטרף ליחידת הנדסה קרבית אמריקאית שהוצבה בעיראק. היא פנתה לבול וביחד הם פיתחו את מה שהפך לאחת הסנסציות הגדולות ביותר של האוסקר לדורותיו – הסרט "מטען הכאב" שיצא ב2008 . ב"מטען הכאב" חזרה ביגלו לביים סרט פעולה עם אווירה קלסטרופובית ודחוסה שהיא מצטיינת בה. מכיוון שביגלו רצתה שהאווירה והמצבים שבם נתקלת היחידה ישחקו תפקיד מרכזי היא במודע בחרה שחקנים שאינם כוכבי על וליהקה אותם בתפקידים הראשיים. הסרט, שהבכורה שלו התקיימה בפסטיבל ונציה 2008 התקבל באהדה אצל המבקרים אבל עד טקס האוסקר בתחילת 2009 עדיין לא נמצא לו מפיץ בארה"ב. בטקס האוסקר הוא זכה בשישה אוסקרים וביגלו הפכה לאישה הראשונה שזוכה לקבל אוסקר עבור בימוי. אחרי כישלונות ואכזבות רבות הפכה ביגלו לפורצת הדרך עבור כל הנשים שעוסקות בקולנוע.

 

בטקס האוסקר לאחר הזכייה. צילום: shutterstock

 

לאחר הצלחת "מטען הכאב" והצטרפות למועדון האקסקלוסיבי של זוכי האוסקר ,החליטה ביגלו להמשיך ולעשות בעוד סכסוך בין לאומי והפעם – סיפור לכידתו והריגתו של אוסמה בן לאדן בסרטה הנפלא מסוף 2012 "כוננות עם שחר". כמו ב"פלדה כחולה" התמקדה ביגלו בדמות נשית בעולם של גברים – סוכנת ה- מיה, שמגלמת השחקנית ג'סיקה צ'סטיין, שבמשך שנים אספה מידע ולאט לאט טוותה את הרשת שהובילה בסופו של דבר ללכידתו של מי שנחשב לטרוריסט המסוכן בעולם.הסרט נקלע לעין הסערה כשהציג בצורה מפורטת עינויים שעוברים הטרוריסטים ומשתפי הפעולה שלהם מידי כוחות הביטחון האמריקאים. ביגלו התעקשה על הכללת סצנות אלו ועל היותן מדויקות כמה שאפשר כדי ליצור את אווירת הריאליזם האכזרי שכה מאפיינת רבים מסרטיה. הסרט שהיה מועמד לשישה פרסי אוסקר וזכה באוסקר יחיד  לעריכת סאונד.

 

השנה חזרה ביגלו עם בסרט "דטרויט" שטרם הגיע אלינו ושגם בו כלולות סצנות לא קלות לצפייה על גבול האימה. שוב מאתגרת עצמה ביגלו בלב המאפליה-בליבו של קונפליקט שבתוכו דמויות המנסות להתמודד עם מר גורלן.

 

קתרין ביגלו הוכיחה עם השנים כי למרות היותה אישה בתעשייה גברית היא מצליחה להשמיע את קולה הייחודי שמאופיין בדמויות חזקות (ללא קשר למגדר) ובעלילות עוצרות נשימה ואינטנסיביות. אין ספק שהיא אחת הבימאיות החשובות בדורנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה