איך מסבירים לילדים על מוות?

עד גיל 4-5 ילדים בדרך כלל אינם מודעים לנושא המוות, אלא אם כן אדם שאותו הכירו, מת. לדברי ד"ר שירי שדה-שרביט, פסיכולוגית המתמחה בטיפול בחרדות ופחדים, על אף שהם שומעים על מוות באגדות ילדים ובסרטים, המושג נשאר עדיין מופשט מדי עבורם, והם מתקשים לחבר אותו למציאות היומיומית שלהם.

 

"רק בגילאי 4-5 ילדים מתחילים להרהר בנושא המוות, זה מגיע בשלב שבו הם מתחילים לשאול שאלות מופשטות נוספות כמו, האם יש אלוהים?".

 

הנטייה של ילדים בגיל הרך היא לחשוש יותר מהמוות של הקרובים להם, ולא שלהם עצמם, מכיוון שהם מבינים את הנזקקות שלהם למבוגרים ומוטרדים מכך שלא יהיה מי שיטפל בהם וידאג להם.

 

"סקרנות וחרדה סביב המוות נוצרים עקב שני גורמים", אומרת ד"ר שדה-שרביט, "במידה שאדם המוכר לילד נפטר, הוא עובר תהליך של אבל ועוסק במה שאירע ובגורלו של המת, ושנית, כאשר ילד סובל מחרדות ופחדים, מבלי להבין את המקור האמיתי שלהם, ומתקשה לבטא זאת מול הסביבה שלו".

 

לדבריה, במקרה הזה, העיסוק במוות משמש ככותרת לחרדה, אך דרך הטיפול בחרדה מתגלה למעשה כי הוא מוטרד מעניינים אחרים כגון גירושי הוריו, או קשיים חברתיים". 

איך להתמודד עם החשיפה לכל מה שקורה בעולם?

ילדים בכל גיל נחשפים לאמצעי המדיה השונים, המעבירים לא פעם אירועים טרגיים, ולרוב באופן דרמטי ואלים במיוחד. לטענת ד"ר שדה-שרביט, הורים צריכים להגביל את צריכת המידע של ילדיהם, ובייחוד כאשר מדובר באירועים שליליים. "ילדים זקוקים לאשליה שהעולם הוא בטוח".

שריי גלב, מנחת הורים בכירה ומרצה במכון אדלר, טוענת לעומת זאת, שעל ההורים מוטלת החובה להקנות לילדיהם כלים מעשיים, רגשיים וקוגניטיביים על מנת שיוכלו להתמודד עם עובדות החיים ולא לגונן עליהם מפניהן,"תפקיד ההורים הוא לעזור לילדם להשתלב בחיים ולא לדאוג שהחיים ישתלבו בו".

 

לדברי גלב, אם ההורים יגנו על הילדים מפני החדשות הרעות, הם לא מאפשרים לילדים להתמודד עם האתגרים המצפים לו בחייו.

 

"כשההורה מסתיר מהילד עובדות קשות ומכאיבות, בבוא היום לכשיגדל, לילד לא יהיו כלים להתמודד איתם. רק כשהילד יחווה קושי וכאב, ויצליח להתמודד עימם, הוא יתחזק ויבנה את בטחונו".  

לענות לילדים על השאלות

גלב טוענת שתפקידנו כהורים הוא לאפשר לילד לשאול ולהתעניין. "עלינו להקשיב לו ולהכיל את מכלול רגשותיו, ולתת לו את מירב האינפורמציה בהתאם לגילו, וליכולותיו הרגשיות".

 

היא טוענת כי אם אמא או אבא הכל-יכולים, נכנסים ללחץ רגשי בגלל שאלות שהילד העלה, הוא מבין שכנראה מדובר במשהו נורא, ובפעם הבאה הוא ככל הנראה לא ישאל.

 

היא מוסיפה כי עלינו לזכור שהשאלות לא מרפות ממנו, ונותרות עבורו ללא מענה. "בגלל היעדר אדם מבוגר שיכול לווסת את הרגשות והמחשבות של הילד, עלולות להיווצר תופעות המשקפות חרדה, והן עשויות לבוא לידי ביטוי בחיי היומיום: חזרה להרטבה, גמגום או הפרעות שינה".

 

היא מזהירה כי חשוב להעביר מידע לא בדרמטיות ובפאתוס אלא במצב של שליטה רגשית. יחשוב לדבר עם הפעוט בשפה המביעה רגשות, לומר לו לדוגמא: "אני עצובה, אני פוחדת, לפעמים גם אני חסרת אונים".

לערוך טקס פרידה מסודר

היומיום מייצר הזדמנויות רבות כדי לדון בנושא מוות או פרידה עם הילדים: הפרחים שנבלו, חיית המחמד שמתה.

 

יש לברור היטב את המילים שנאמרות ולשים לב למסר העולה מהן. לדוגמא, אם הולכים להמית את החתול החולה, לא לומר: "החתול הולך לישון" כי אז נוצר קשר בין שינה ומוות, והפעוט עלול לפתח חרדה משינה.

 

גם כשאדם מבוגר במשפחה נפטר, יש להימנע מלהגיד: "הוא היה מאוד חולה ובגלל זה הוא מת", כי אז הפעוט עלול לקשור מחלות למוות, ויטעה לחשוב שכל מחלה, ולו הקלה ביותר תסתיים במוות.

 

"יש חשיבות גדולה לטקסים בחייהם של ילדים", אומרת גלב, ולכן כשחיית מחמד מתה, אפשר לעשות לה טקס קבורה, ובהמשך לדבר עליה ואף לבקר את קברה, ולא לרוץ לקנות חיה חדשה במקומה. בכל מקרה, אומרת גלב, חשוב להעביר לילדים את הרעיון שהחיים והמוות משלימים זה את זה.

תגובות (0)
הוסף תגובה