זארה פינת יונה וולך

מירב רינגל, בת 38, אמא לשלושה ילדים, תוך שלוש וחצי שנים ,בעשר אצבעות , ובמיליון חלומות, הצליחה להקים את המותג שנדמה שהיה פה תמיד. "גליפס" – המציג אמנות ועיצוב במתכת . גליפס כובשת ביופי ובעצמה ומוכרת היטב בקרב אדריכלים, מעצבים ושוחרי עיצוב.

לאחרונה העתיקה את הסטודיו הקטן שלה, מאזור התעשייה בחולון, לפלורנטין, תל אביב, שם היא יוצרת ומציגה בגלריה מרווחת ומרשימה שמפעם לפעם מארחת אמנים ויוצרים נוספים בשדה העיצוב, האמנות והאופנה.

"אנחנו גדלנו, העבודות גדלו, התחלנו לחשוב וליצור בסקיילים אחרים לגמרי והרגשתי שאני חייבת מקום גדול יותר" אומרת רינגל בשיחה שקיימנו איתה לרגל המעבר החגיגי. "עכשיו, אני מרגישה סוף סוף שיש מקום מספיק גדול וראוי לעבודות, ולא פחות חשוב – ללקוחות שמגיעים ביום יום ובאירועים המיוחדים שאני מארחת. הגלריה הזו היא כולה אור… לגמרי התגשמות של חלום".

 

איך לעזאזל את עושה את זה? (ובוקר טוב גם לך…)

"אני פשוט עושה מה שאני אוהבת וכמה שיותר". יחד עם הרבה תשוקה אינסופית ליצור ,נחישות, אמביציה ועבודה קשה, גליפס נמצאת במקום שבו היא נמצאת היום. הנגשתי לאנשים את החומר הזה, הברזל, ואני עפה איתו לאינסוף כיוונים, שבתוכם גלום חיפוש לאסתטיקה ולתוכן, רגש ומשמעות.

בחודש האחרון היא העתיקה את הסטודיו שלה לתל אביב, שם היא מציגה בחלל לוהט ומרשים את העבודות, תוך שהיא מלווה בצוות נשי, ,GIRL POWER , משובח ומקצועי, שגיבשה סביבה. "הרגשתי שהבשיל הזמן. הסטודיו בחולון אמנם היה מחובר לרצפת הייצור, הקרבה למפעל הייתה נוחה והיא התאימה לשלב ההתפתחותי של גליפס. אבל כמו מכל דבר טוב, שגדל וצומח, גם הסטודיו גדל והרגשתי שהקירות סוגרים עליי.  הרגשתי שאני רוצה לפרוץ, בדיוק כמו הציפורים, שהן מוטיב חוזר בעבודות שלי, לחפש , לא להיות כבולה לפחד, ולעוף לקראת הדבר הבא. ידעתי שאני צריכה מקום גדול יותר להביע את עצמי, מקום מואר, מחובר יותר לרחוב, עם אנרגיות חדשות. כמעט בדרך נס מצאתי את הסטודיו הזה שהוא אפילו הרבה יותר ממה שחלמתי עליו. עברנו לפה, ותוך דקה הרגשתי בבית, מחוברת למקום ומאוהבת בטירוף".

הסטודיו החדש נמצא בפלורנטין, והוא אכן גדול ומואר, זועק סטייל מכל פינה. בקומה התחתונה, על קירות בריקים לבנים, תלויות עבודות הוול ארט הענקיות ש"סוף סוף קיבלו את המקום הנכון" אומרת מירב. בקומה העליונה מוצגות עבודות נוספות, שמתחלפות בקצב ההולם את קצב הטורבו שלה. "זכיתי" אומרת מירב "חלק מהקסם של המקום זה, ללא ספק, השכנים המיוחדים. כל יום אני מגלה פה יוצרים נוספים ומוכשרים. האזור פשוט שופע בפנינים נסתרות ואני מרגישה שמתגבש פה משהו מאד מיוחד. עם נשים יוצרות, חזקות (במובן הטוב), בטוחות בעצמנו ובדרך שבחרנו, דבקות בה וממשיכות להתפתח כל הזמן" אומרת מירב בעיניים נוצצות ולא מסתירה את ההתלהבות.

מהיכן נובעת ההשראה שלך?

"המעבר הוא דוגמא מצוינת. הרי ההשראה יונקת מהסביבה שלה – הפיזית, האנושית, האנרגטית. אפילו יותר מזה – כבר ברגע שהחלטתי על המעבר נפתח בי משהו אחר. בפעם הראשונה העזתי לגעת במשהו שעד עכשיו נמנעתי ממנו והיה מבחינתי טאבו מוחלט". מירב מתכוונת ליצירה החדשה שלה – womenonly – סדרת תמונות של דמויות נשיות עוצרות נשימה. "כשאני מחוברת לעצמי, לנשיות שלי ולכוח שלה, אז השמיים הם הגבול מבחינתי. הנשים שיצרתי מבטאות את העוצמה הזו. הן זקופות, בטוחות בעצמן, לא מתנצלות על קיומן. כשאני מסתכלת עליהן אני רואה את הקשר ההדוק בין אופנה וסגנון לתוכן, בין אופנה לפמיניזם, בין אופנה לתקופה".

העבודה הזו מבטאת גם את החיבור שלך לאופנה, נכון?

"מאד. ולא רק זה, היא מביאה מעין מסר, כמו הפוך על הפוך.  לא רק שאופנה היא לא עיסוק חלול או שטחי, אלא יש בה עומק, סטיימנט ורבדים שמבטאים הלך רוח של דור. אני מאמינה שכשאנחנו נאמנות לעצמינו, לסטייל שלנו, מחושבות בבחירותינו, מוקפות ביופי ואטיטיוד וכשרואים אותנו מבינים רק דבר אחד, יש לנו מה להגיד בנוגע לאיך שאנחנו נראות. לעולם לא אהיה קרבן אופנה, אך האופנה היא כלי בידי כדי לייצג הצהרה שכולה שירה. לא מתנצלת, לעיתים לא מנומסת,  פשוט יפה שעושה שריטה בלב ולא יוצאת מהראש.

יש לנו מה להגיד מבפנים ומבחוץ. ואנחנו מרגישות עם זה מעולה! אין שום דבר רוחני בסגפנות ובהתנזרות מאסתטיקה, אין שום דבר נשגב בהתמסרות לסבל. אומרים שהיצירה באה מכאב ושהמהפכות הגדולות מונעות מייאוש ושנאה. אנחנו כבר כל כך רגילים לחשוב ככה עד ששכחנו שיש אפשרויות נוספות, טובות לא פחות. אני פמיניסטית שלא שורפת חזיות, (מקסימום קונה אחת, שנוחה לי) , אני יוצרת שהעבודות שלה לא 'מדממות' או 'מלוכלכות', שלא קשה להן לרדת בגרון. הן כובשות מיד ובלי ספקות. אסתטיות והרמוניות. מדויקות, עדינות ומרחפות, כך שכל אחד מתחבר אליהן מיד, ועל הדרך מביא גם להורים. אוהבים אותן. גם אם מתחת לפני השטח הן באות מתוך כאב, נולדות מתוך תשוקה ומכילות זרמים תת קרקעיים של תעוזה ופריצת מסגרות, של אמירה ומשמעות ,זרמים שמקורם בפיסות מהדי.אנ.איי שלי, אבל כשהן יוצאות לעולם הן מתחברות (ומושכות אליהן) לאנרגיה של עצמה, יופי  ומינימליזם. וכשעושים משהו באהבה, כמו באהבה, היא מנצחת".

אומנותאופנהגליפסמתכתסטודיועיצובפלורנטין