4 סרטים שהסטייל בהם יותר טוב מהעלילה

לא מעט פעמים מצאתי עצמי בוהה בסרט משמים המוקרן על מסך הטלוויזיה בלי להתעניין במה שקורה בו. אני לא ממש עוקבת אחר העלילה, השחקנית הראשית מדכאת, ובכלל לא ניכרת סיבה מספקת עבורי לבזבז את זמני בצפייה באסופת הסצנות המונוטונית הזו. אף סיבה, מלבד אחת: תלבושות עוצרות נשימה, אופנה משובחת או אפילו סתם הלבשה וסטייל מוצלחים ומדויקים במיוחד – כאלה המייצרים את האווירה, ולא נקבעים על ידה.

עוד באון לייף:

תעשיית הקולנוע משקיעה מלאכת מחשבת אדירה בהלבשת הדמויות על המסך הגדול – יש אפילו פרס אוסקר המוענק בקטגוריית "עיצוב התלבושות הטוב ביותר". ובחלק מהסרטים, הסטיילינג אף מתעלה על התסריט, הבימוי והמשחק גם יחד. כך שגם אם מבחינה קולנועית הסרט לא מספק את הסחורה, לפאשניסטות שבינינו לא בהכרח כדאי לוותר על הצפייה בהם. התרווחו על הספה, השתיקו את הסאונד ולחצו פליי – אלה ארבעה סרטים שהסטייל שלהם טוב יותר מהעלילה.

אופנתי להפליא, משעמם להחריד – "ג'קי"

אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת הוא "ג'קי" בכיכובה של נטלי פורטמן, העוקב אחר סיפור חייה של אשת נשיא ארה"ב ג'קי אונסיס קנדי במהלך כהונתו ולאחר רציחתו של בעלה. לכאורה, הרקע הביוגרפי המעורפל לצד הליהוק של פורטמן לתפקיד הגברת הראשונה סיפקו קרקע דשנה עבור דרמה פוליטית בועטת. בפועל, הפוטנציאל העצום התמסמס ונותרה עלילה יבשושית, מעיקה, מתישה ולא מתפתחת. גלגל ההצלה (השנוי במחלוקת, יש לציין) של השממה הקולנועית הזו הוא הלוקים הכמעט מושלמים שהותאמו לכוכבת הסרט עבור התפקיד.

מראשית ימיה בבית הלבן ג'קי קנדי ביססה את מעמדה כאייקונית האופנה הנשיאותית הראשונה. סטייל הסיקסטיז המהפנט והצבעוני שלה יצר תת ז'אנר באופנה של התקופה אשר לימים כונה ג'קי או (Jackie O) והיא הוכתרה לכוהנת אופנה עוד לפני שהמונח הוטבע. בינינו, אין פלא שמלאניה טראמפ שואבת ממנה השראה (גם אם על גבול גניבת זכויות יוצרים).

דבר אחד שניתן לזקוף לזכותם של יוצרי הסרט הוא האופנה. הסטיילינג בסרט מצליח לחקות את הסגנון של ג'קי או בהצטיינות יתרה – ניתן לזהות את פרטי הלבוש המקוריים אשר היוו ההשראה עבור מעצבת התלבושות. עם זאת, באופן אישי, אני מוכרחה לנכות נקודות על חוסר יצירתיות של המעצבת והעדר פרשנות אישית, אך בכל אופן מדובר במפגן אופנתי מרהיב וחגיגה צבעונית לחובבות רטרו מושבעות.

הגזמה מדויקת – "ללכת בדרכך"

סרט נוסף שיצא ב-2016 הוא "ללכת בדרכך" עם כוכבת משחקי הכס אמיליה קלארקבתפקיד הראש. הסרט מתאר את סיפורה של לואיזה קלארק, צעירה מעט משונה וחסרת כיוון או מטרה בחייה, הניצבת בפני אתגר אישי המזמן עבורה תהליך של התבגרות. היא לוקחת עבודה בתור מלווה ומטפלת לוויל טריינר – בנקאי צעיר, עשיר וחתיך אשר נותר מרותק לכיסא גלגלים בעקבות תאונת דרכים. כיאה לז'אנר הדרמה הרומנטית, השניים כמובן מתאהבים עד מעל הראש ואת השאר תאלצו לגלות בעצמכן. לאורך כל 104 דקות הסרט לא תרצו לעצור את הדמעות – זוהי דרמה שוברת לבבות קלאסית שלא תותיר עין אחת יבשה. יחד עם זאת, רף הדביקות והקיטש חוצה כל גבול, הדמות הראשית ילדותית ונאיבית מדי, מהלך העלילה צפוי והסוף ידוע מראש. בקיצור, נותרת התחושה שראינו את הסרט הזה בעבר בכל וריאציה אפשרית.

החלק הייחודי, המקורי והמדויק ביותר בסרט הוא דווקא הסטייל של לואיזה קלארק – מקבץ פריטים מקושקשים, צבעוניים ומצועצעים מושלמים עבור דמותה הילדותית, הגמלונית והמבולבלת. אמנם במעטה הסגנון המוזר על גבול המגוחך, מסתתרים פריטים שלא הייתי מהססת לצרף למלתחה שלי רק בשביל הטוויסט כמו הנעליים הגאוניות במוגזמות שלהן של המותג Irregular Choice. הלבוש שלה משתנה לאורך הסרט ולמעשה משקף את התהליך שהדמות עוברת מילדה מגושמת לבחורה סקסית ואינטליגנטית. אם עוד לא השתכנעתן שהסרט שווה צפייה, הצצה מהירה בתמונה של השחקן הראשי שלצד קלארק סם קלאפלין תעשה את העבודה.

ריץ' ביץ' – "מלכות הכיתה"

לפני שהיה הסרט "ילדות רעות", היה "מלכות הכיתה" – גרסת אייטיז אפלה לסרט הקאלט. "מלכות הכיתה" היא קומדיית-אימת נעורים המתארת תלמידת תיכון יפה בשם ורוניקה (וינונה ריידר) המנסה להשתלב בין חבורת הבנות הפופולאריות של השכבה למרות סלידתה מהסנוביזם ומהתנהגות הביצ'ית שלהן, עד שהיא פוגשת נער מרדן המלמד אותה דרכים ערמומיות לנקום בהן כשלבסוף התעלול יוצא משליטה.

מדובר בסרט נחמד, לא פחות ולא יותר, אך התלבושות המוצגות בו הן סיפור אחר לחלוטין. הוא מספק הצצה מופתית לאופנת שנות השמונים במיטבה, כאשר חוץ מגומיות הקטיפה המזעזעות (מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?), הגזרות, ההדפסים וכריות הכתפיים מעוררים דחף לרוץ מיד לחנות הווינטאג' הקרובה.

הדובדבן שבקצפת – "ארוחת בוקר בטיפאני"

הקלאסיקה הקולנועית המפורסמת בכיכובה של אודרי הפבורן המדהימה, "ארוחת בוקר בטיפאני", שינתה את פני הקולנוע והשפיעה נרחבות גם על עולם האופנה – אולם התבוננות עכשווית מלמדת כי הסרט פשוט לא רלוונטי עבור הצופה של שנות האלפיים. במוקד העלילה ניצבת הולי גולייטלי,  צעירה מנותקת מהמציאות החיה על חשבונם של גברים, שמחפשת גבר עשיר להתחתן איתו ובמקביל בורחת ממחויבות. השתלשלות האירועים מתוארת בפרטי פרטים וקצב ההתרחשויות איטי מדי מכדי לעורר עניין או התרגשות. במילים אחרות, נוסטלגיה מופלאה אשר חלף זמנה.

לשמחתי (במקרה הזה), הכל חוזר לאופנה בשלב כלשהו. הישן של היום הוא הוינטאג' של מחר, וקלאסיקות הן על זמניות. אודרי הפבורן הותירה חותם נצחי בלוק אחד דרמטי ובלתי נשכח. לאורך כל הסרט שזורות הופעות דרמטיות של הולי מלאות קלאסה ושיק. הלוקים שהותאמו עבור דמותה הפרועה היו ההפך המוחלט משגרתיים, אבל הם זכורים כסמל התקופה. נדמה אפילו שהסטיילינג ניבא את הבאות עבור אופנת שנות ה-60. אין ספק שההלבשה ב"ארוחת בוקר בטיפאני" היא אומנות בפני עצמה, ובעיניי גם הצלחה שלא נראתה כמותה בעולם הקולנוע לפני או אחרי יציאתו לאקרנים.