גהה, המחלקה הסגורה: מבט מבפנים

השנה מציין גהה 75 שנים להיווסדותו ולרגל האירוע החליטו בהנהלת המוסד הפסיכיאטרי לשחרר סרטון תדמית, המציג את גהה מבפנים כסוג של ריזורט&ספא מפואר.

בסרטון מככבים אנשי הצוות של גהה, כשעל פניהם מרוח חיוך רחב. מנהל המקום (אותו מגלם שמוליק וילוז'ני) מבהיר עד כמה הוא והצוות מחויבים ל"לקוחות", כלומר למטופלים שלהם. הוא מספר על תחושת השליחות שמלווה אותם ועד כמה חשוב להם לעזור לחולי הנפש הנפלאים – שבכתבה, אגב, מוצגים כמו אנשים נורמטיבים ושלווים בבגדי יומיום מהודרים. על הדשא הירוק מתרוצץ ארנב, השמש שוטפת את הכל. חולי הנפש והצוות חותכים ביחד סלט נפלא מהירקות שקטפו זה עתה מהגינה. מן פיסת גן-עדן אוטופית.

כל אדם שלא ראה מימיו מוסד פסיכיאטרי מבפנים, עלול בתמימותו להאמין לבדיחה הגרועה הזאת, אבל לשמחתכם, אני כאן לשירותכם. אני כן ראיתי את גהה מבפנים והאמינו לי, זה לא ממש דומה לסרטון.

בבוקר הראשון שלי במחלקה הסגורה פקחתי את העיניים ומצאתי את עצמי על מיטת בית חולים חורקת וישנה, יחד עם שלוש נשים נוספות באותו החדר. לא לבשתי בגדים יפים ומהודרים כמו בפרסומת, אלא כמו כולם – פיג'מת בית חולים שגדולה עלי בכמה מידות, שעברה גילגולים רבים ומשום מה גם היה עליה כתם יבש של דם, שאני לא רוצה לדעת מהיכן הגיע. ביד שלי תפרים טריים, ואני עדיין לא התאוששתי משלושה כדורי אנטומין שדחפו לי לילה לפני. הייתי אז בת 18 וקצת.

הדבר הבא שאני רואה הוא את ראש המחלקה עומד מולי וסביבו צוות של אנשים שאני לא מכירה, כולם לבושים בחלוקים ובוהים בי כאילו הייתי אוויר, בידיהם מחברות ועטים שלופים. ראש המחלקה אומר להם בטון יבש  "suicide attempt"וכולם כותבים בקצב. אני מנסה לומר לו שלא ניסיתי להתאבד, אבל לא יוצא לי קול, כי הפה שלי יבש מאד, תופעת לוואי מוכרת של אנטומין.

"יהיה נחמד אם תטרחי לשבת כשאנחנו מדברים איתך", הוא אומר בכעס. אני מתיישבת וסופסוף מצליחה לדבר: "סליחה, אני לא יודעת מי אתם". אני שואלת אותו מתי מעבירים אותי למחלקה הפתוחה כפי שהבטיחו לי יום קודם לכן. הוא מסתכל עלי, פולט גיחוך ואומר: "בן-אדם שניסה להתאבד? את תישארי פה הרבה זמן". לא ניסיתי להתאבד למען האמת, אבל לא נראה שאכפת לו, או שמישהו מאמין לי.

יצאתי לכיוון ארוחת הבוקר, החלונות מסורגים ואין שום קרן שמש שמצליחה להשתחל פנימה אל המקום החשוך הזה. מישהו לא הפסיק להפליץ ולדבר אל עצמו כל הדרך לחדר האוכל. אחר הסתכל אלי במבט מפשיט ושאב רוק בהנאה. אני מאיצה את הקצב כדי לברוח ממנו. ארוחת הבוקר היא קורנפלקס מפורר לגמרי עם חלב בצלחת פלסטיק מלוכלכת, אולי היה גם ביצה וקוטג' ודייסה של בית חולים. אתם צמחוניים? טבעוניים? בעיה שלכם.

האחיות העצבניות פקדו עלי לשבת כבר. יש נס קפה – המים שלו קרים כי אסור להכניס מים רותחים, גם לא חמימים. הסוכר מעורבב עם הנס עם השחור והכל מטונף ושפוך על השולחנות.

אני חוזרת למחלקה אחרי הארוחה המגעילה ומישהו מהצוות נועל מאחוריי את הדלת הכפולה, דלת שלא תבייש את האגפים הכי סגורים בבית-סוהר. אין מה לעשות בגהה. אין שום פעילות, לא כשאני הייתי שם בכל אופן. שמים את כולם מול הטלוויזיה וכולם בוהים בה מהבוקר עד הערב.

מישהי מצביעה על האחות וצועקת "מכשפה, מכשפה, מכשפה". מישהי אחרת מבקשת ממני סיגריה בשביל הבן שלה שנמצא במלחמה. אומרים לי לא להאמין לה, שככה היא אומרת מאז שהבן שלה נהרג במלחמה, אל תתני לה סיגריה.

האישה המבוגרת שצעקה קודם לכן "מכשפה" עשתה עכשיו פיפי על עצמה. השתן נוטף ממנה על כל הספסל. מייד מגיעים שני מאבטחים או אחים מגודלים, ולוקחים את האישה הזאת שיכולה להיות סבתא שלי בכוח. אחות אחרת צועקת עליה שהיא מגעילה. תוך כדי האישה הזקנה צועקת להם שיעזבו אותה, צעקות מטורפות של כאב וצער שלא שמעתם מימיכם. הם סוגרים אותה בחדר נעול וקושרים אותה למיטה והיא ממשיכה לצעוק שם שעות ארוכות. את השתן, אגב, אף אחד לא ניקה.

חלק מהאנשים בוכים. אחרים מדברים אל עצמם. דרך החלון אני רואה שמכניסים גבר מבוגר ואזוק אל המחלקה. אני מפחדת. יש גם מישהי על כיסא גלגלים שמזילה ריר ונראית חצי מעולפת – עשו לה מכות חשמל בבוקר.

הצוות עצבני ועייף ואין לו כוח לכלום, הם מביטים במטופלים בגועל. אני יושבת על הרצפה ובוכה בפיג'מה המכוערת שלי בלי הפסקה. כמה אנשי צוות מדלגים בצעדיהם מעלי כי נדמה שהפרעתי להם במסלול ההליכה שלהם, הם מתעלמים מהדמעות וממני, אני אוויר. אני מתחננת לאמא בטלפון שתיקח אותי משם. בסוף היא מסכימה. אני הולכת, יש לי משפחה תומכת ואת הפריווילגיה לצאת משם, אבל המטופלים האחרים נשארים שם. חלקם נשארים שם חיים שלמים.

הכדורים שמקבלים במחלקות הסגורות בכמויות מופרזות כל כך יכולות להפיל שור. אף אחד לא מעדכן אותך כשרושמים לך כדור חדש, אתה לא יודע מה אתה בולע, ואם תתנגד – מייד יקשרו אותך ויזריקו לך את התרופות בכוח.

יותר מהכל מהדהדים הבדידות והפחד. נשים (חלקן עברו פגיעות מיניות ואונס וסובלות מפוסט-טראומה) מאושפזות ביחד עם גברים, אין הפרדה. המחלקות האלו הן המקומות העצובים והבודדים ביקום. דווקא אנשים שנמצאים בתחתית, בתהום, וזקוקים לחום, אהבה ואנושיות יותר מכל, זוכים ליחס מבזה ומשפיל.

ככה אני זוכרת את גהה כשהייתי שם. וככה אני זוכרת את איתנים וביננו גם את שלוותה. את המחלקות הסגורות – ככה בדיוק אני זוכרת.

אז זהו, זה פחות או יותר מה שבאמת קורה במקומות האלה. אני לא חושבת שאי פעם באמת נזקקתי באמת לאשפוז פסיכיאטרי, לא הייתי פסיכוטית. הייתי בעיקר מאד מאד עצובה ואבודה, והמקומות האלו רק העמיקו את התחושות הקשות.

אני לא מציעה לכם להאמין לשקרים שהמערכת הפסיכיאטרית מנסה למכור לכם. מצב בריאות הנפש בארץ בעייתי מאד, בלשון המעטה. הנה מחשבה: במקום לבזבז זמן על סרטוני תדמית מסולפים ושקריים, אולי כדאי לתקן את העוול שנעשה לעשרות ומאות אלפי מתמודדי נפש בארץ?