להשוויץ או לא להשוויץ בחברה החדשה שלך?

פני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות באוטו המשותפות שעשינו, לקראת דייט, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.
תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…
פני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות באוטו המשותפות שעשינו, לקראת דייט, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.
תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…
פני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות באוטו המשותפות שעשינו, לקראת דייט, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.
תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…
פני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות באוטו המשותפות שעשינו, לקראת דייט, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.
תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…

 

פני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות באוטו המשותפות שעשינו, לקראת דייט, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.
תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…

לפני כשנה יצאתי עם בחור אותו הכרתי במקום בו עבדתי באותה עת. במהלך אחת מהנסיעות המשותפות ברכב שלו, התקשר חבר שלו והשיחה נשמעה בדיבורית. מיד הובהר כי אני נמצאת באוטו ועל כן השיחה צריכה להיות קצרה.

 

תגובת הצד השני הייתה "אתה עם שיר? נו, תביא אותה לפה, תראה לנו אותה כבר". הדייט התבלבל לשנייה, ואז הפציר שהיות וכבר תכננו לנו את הערב זה לא יסתדר. השיחה נותקה ואני מסמסתי

את העניין, ברור שמסמסתי. אבל במוח כבר התחילו לרוץ המחשבות…

 

נשים אשר מידתן גדולה ממידה 38 (רחמנא ליצלן, מלח מים שום בצל) יודעות לדקלם, גם מתוך שינה, את המניפסט לפיו, במאות הקודמות דווקא האישה שהתברכה בקימורים הייתה מושא תשוקתו של כל גבר (ראו ערך ? ונוס מהציור המפורסם של בוטיצ'לי האיטלקי).

 

ובעצם, לא צריך ללכת כל כך הרבה אחורה.  גם מרילין מונרו, שהייתה סמל סקס מובהק בתקופתה, התברכה במידה 42. מונרו לא רק שלא הסתירה עובדה זו, אלא אף הצהירה על כך ברבים לא פעם: "לא ידעתי לשחק. כל מה שהיה לי, זה שיער בלונדיני וגוף שגברים אהבו. הסיבה שבגללה הגעתי למה שהגעתי, היא שהתמזל מזלי ופגשתי את הגברים הנכונים".

מלאה וטוב לה. מונרו

אז איך זה שכיום מידה 40 היא כבר בטווח התחתון של אומת "הנשים המלאות" בארץ, מידה כזאת שאף אישה ? גם לא דוגמנית למידות גדולות, לא מוכנה לציין אותה. מרינה מקסימיליאן בלומין, נעה תשבי, תמרה (הבת של) אהרוני ? כולן נשים מושכות וסקסיות, כולן מדגמנות לחברות שמתיימרות לייצר בגדים למידות גדולות, כולן לובשות מידה 38-40, כולן לא מוכנות להודות בכך.

חברות האופנה האלה מנסות להיות עם ולהיראות בלי, ואולי הן מצליחות לייצר את האשליה הזאת, אבל למצער, האשליה הזאת עובדת במישור הלא נכון. אם הדוגמניות, הנשים שהן הפנים והפה של המותג, לא מצליחות להוציא את המשפט "אני לובשת 40 או 42" (שגם זאת לא מידה גדולה, אלא עניין שקשור גם ביחס של גובה ואגן) ובכוח רב מצליחות רק ללחוש "אני לובשת מידות של נשים רגילות" ? משהו כאן כנראה לא בסדר. משהו בחברה שלנו לא טוב.


ימין: נועה תשבי לml-(צילום: אוהד רומנו). שמאל: תמרה אהרוני לmlLY- (צילום: נתי ממן אקספוז)

אם נחזור לסיפור שהתחלתי איתו, אסביר שהפחד הגדול שלי היה שהבחור לא רוצה להראות אותי לחבר'ה שלו, בגלל שהוא הרגיש שאין לו "במה להשוויץ" – מעולם לא הייתי הנערה הקוקטית והקטנטנה, כזאת שמידותיה תואמת לאלו של הדוגמניות במגזינים ובטלוויזיה. הרי כשאתה יוצא עם בחורה שמידותיה תואמות למידות הדוגמניות בארץ ? זה עניין של מה בכך שאתה גם צריך להראות אותה לחבר'ה, בשביל הצ'אפחה על הגב וה"שיחקת אותה". אבל מה קורה כשהבחורה היא לא ממש זה?

מנגד (ובניסיון לעודד את עצמי) אני תוהה: עד כמה בחורים ישראלים אוהבים באמת את הנערות הדוגמניות הרזות, עם הגוף הנערי השדוף? בתור גברים שנולדו במזרח התיכון וחיים עוד מהבטן של אימא עם האגן הים-תיכוני, הישראלים שבאמת נמשכים לבחורות גבעוליות הללו הם מעטים, אבל זה – כמובן – משהו שאומרים אותו רק אם מדברים אוף-דה-רקורד.

אז שנה אחרי אני, ומטר שבעים וחמישה ס"מ שכמוני, עדיין לובשת לפעמים גם מידה 40 וכבר לא מתביישת להודות בזה. זהו סיוט עבורי לקנות בגדים, אבל לא תמיד דווקא בגלל הסיבה המתבקשת. באופן מפתיע, המידה שאוזלת לרוב מחנויות הבגדים היא אותה מידה שאין לומר אותה.

אז אם יש כל-כך הרבה נשים כמונו ? ממה אנחנו כל כך מפחדות?