כשהייתי בת שש עברנו דירה מבת ים לרמת גן. בזמן שפרקנו ארגזים, דפקו לנו בדלת. כשפתחנו אותה, גילינו את איטה ובני, השכנים החדשים מהדלת ממול שעמדו שם מחוייכים עם עוגה שאפו במיוחד עבורנו. כך הכרנו את הזוג הכי מקסים בעולם.
אני הייתי ילדה, והיום אני יודעת שלמרות שהם נראו לי זקנים, הם היו רק בני חמישים. היה להם כלב מתוק, ולא היו להם ילדים, אז הם סוג של אימצו אותי ואת אחי והיינו מבלים אצלם המון. כילדת מפתח הייתי מגיעה לבית ריק ומחממת לי נקניקיות אז לא פעם איטה היתה מכינה לי צהריים, וכשאמא היתה צריכה לקפוץ לקנות חלב שנגמר במכולת – בני היה משעשע אותנו עם מעשי קסמים, ולפעמים סתם ככה לפני השינה היינו קופצים לתת להם חיבוק.
אני זוכרת איך הם כל הזמן דיברו על זה שאין להם הרבה כסף אבל שהם חייבים כבר לשפץ את המטבח. אחרי כמה שנים הוחלט על שיפוץ מאסיבי יותר מ"רק מטבח", וביום שהדירה היתה מוכנה – בני היקר חטף התקף לב ומת. מיותר לציין את העצב הגדול של כולנו, ואת שברון הלב של איטה – שחיכתה לבלות את שארית חייהם יחד, בדירה המאוד יפה והמשופצת, כמו שבני תמיד חלם.
למי יש חרדת שיפוצים?
היום אני יוצאת למסע שאני יודעת איפה הוא מתחיל, אבל אין לי מושג איפה יסתיים. אם תפתחו לי את הדלת – אני אשמח להגיע אליכם הביתה בזמן הקרוב (הפוך בלי סוכר ועם הרבה קצף, בבקשה) ולשמוע מנסיונכם; האם עדיף לצבוע את החדרים בצבעים שקטים ונייטרליים או עזים ובעלי נוכחות, אם כדאי פרקט בחדרים או שבגלל שאנחנו איומים בתחזוק כדאי לוותר, וממה להתרחק, ועל מה לא לוותר.
אתם מוזמנים לכתוב אליי: Michalyanai2@gmail.com
ספרו לי על הניסיון שלכם, על טיפים חשובים שלמדתם, על איך הצלחתם (או שלא הצלחתם) לשרוד את השיפוץ אצלכם, להציע רעיונות – הכל. אני בשיפוצים, זה אומר שאני לא זזה מפה.