דפני ליף, אל תשכחי את הנשים – 7 דרישות פמיניסטיות

אני לא טיפוס של הפגנות, אולם מחאת האוהלים – שלקח לי זמן להתחבר אליה – תפסה אותי בקורקבן וקשה לי מאז לעזוב אותה, או לה לעזוב אותי. בקיצור – אני תומכת בה, אבל מוטרדת ממנה. למה? שוב בגלל הפן המגדרי והמעמדי.

עוד ב-Onlife:

הנה הסיבות העיקריות, שגלומה בהן גם רשימת דרישות מגדריות מהמחאה:

1. כן לחשוב קדימה על בסיס נתונים עכשוויים: בשנת 2030 בהתחשב, בנתוני הלמ"ס כיום, כ-26% מהנשים יהיו גרושות עם ילדים ועוד כ-10% אימהות יחידניות מבחירה או שלא מבחירה. כמחציתן לא תקבלנה מזונות. המדינה לא עוסקת בגביית דמי מחייתם של ילדיהן ואותן נשים תאלצנה לפרנס לבד משפחה בשכר הנמוך משכר גבר בכ-30% לפחות. רובן תגלושנה 2-3 מדרגות במצבן הסוציואקונומי.

אין מדובר על עניות מהפריפריה, אלא על דפני ליף, סתיו שפיר וחברותיהן. מה שהן לא תבקשנה היום מתוך ראייה מגדרית, יפגוש אותן אז.

2. לא לחינוך חינם מגיל 3 חודשים, כן לאכיפה אגרסיבית של חוק שכר שווה: מחשבון פשוט שעשיתי, חינוך חינם מגיל 3 חודשים משמעותו כ-75,000 שקל לילד. המשפחה הממוצעת תרוויח כ-200 אלף שקל בלבד לאורך שנות ינקותם של ילדיה, בעוד שמנשים נגרעים בהפרשי השכר בין גברים לנשים קרוב לשני מליון שקלים ב-45 שנות עבודתן. ברור למה המדינה (המעסיק הגדול ביותר במשק והעבריינית הגדולה מכולן על חוק שכר שווה) רוצה להשתיק את הדרישה המוצדקת לשכר שווה ולדחוף לנו פרוטות של דמי המעון בתמורה.

ברור למה מנהיגי המאבק (כולל מנהיגי הסטודנטים) רוצים שלא יזיזו להם את הגבינה החברתית וימוססו את תקרת הזכוכית לנשים עם רעיונות שוויוניים מדי. אבל למה דפני וסתיו לא נאבקות על הבקשה המאוד בסיסית הזו?

3. כן לחופשת לידה חובה לגברים: רק אם המדינה תתקצב חופשת לידה לגברים (אפילו רק שבועיים) שאינה מתקזזת עם חופשת האשה ושהמעסיקים מחויבים לה בחוק – יפרם הקשר הגורדי בין עולם התעסוקה לתפקידי מגדר מסורתיים. עד היום, כל ח"כ שרצה להיראות נאור בעיני עצמו (בעיקר חסון ואורון) הציע חופשת לידה לגברים, שנדחתה בקריאה טרומית. אף ח"כ לא נלחמ/ה על כך באמת, כדי לא להרגיז את האוצר.

4. לא להעלאת גיל הפנסיה לנשים: במשק בית יש 3 קריירות – שלו, שלה וניהול הבית וגידול הילדים. אחת שלו, שתיים שלה. לא רק שתשומות לגיטימיות של יחידת משק כלכלי זוכות לדרוג מפלה, היינו – הכסף (שלו) זוכה להערכה והעבודה (שלה) לא, הרי שבא האוצר ובמצג שווא שוויוני מנסה להעלות את גיל הפנסיה כך שנשים תשמשנה בכפל תפקידים 5 שנים נוספות.

עלותן למערכת הבריאות בשנים הללו, למשל, לא נלקחת בחשבון – שכן החשיבה גם באוצר וגם במאהל היא חשיבה ממודרת – כל תחום בפני עצמו, ללא מבט מערכתי.

5. לא למשפטיזציה של הסדרי משמורת על ידי מצג שווא נוסף לפיו חוק חזקת הגיל הרך במתכונתו הנוכחית מהווה חוסר שוויון. המשפטיזציה (הבאת כל הסכמי המשמורת לדיון משפטי) היא מטרה אליה חותרים קבוצת מיעוט של גברים אלימים עם לובי טוב בכנסת ומעט מדי אינטגריטי, ומשמעותה שהצפי לפיו כ- 26% מנשות המאבק, יגלשו 2-3 עשירונים במעמדן הסוציואקונומי, תראה בעתיד לאותן נשים כמו שפע חלומי לעומת העוני הצפוי להן ולילדיהן (ה"עתיד" של מדינת ישראל…) אם יבוטל חוק חזקת הגיל הרך. אז לא לביטול חוק חזקת הגיל הרך.

6. כן לאכיפה מחמירה של חוקי ייצוג בדירקטוריונים, שוויון במכרזים וכדומה, שהעדרה הוא האמצעי הנפוץ ביותר לביסוס פערי השכר והשליטה הרחבה של גברים במשאבים וקבלת החלטות. שימו לב שכבר ב- 2009 הכריז השוק האירופאי המשותף כי חברות שנוהלו בידי נשים עברו את המשבר הכלכלי טוב מחברות שנוהלו בידי גברים.

רוצים ורוצות כלכלה בריאה יותר? תאכפו שוויון בייצוג וקידום, הסירו חסמים מגדריים, השקיעו השקעה מאסיבית בהפיכת שוק התעסוקה לידידותי למשפחה.

7. כן להשקעה לאומית בתחבורה ציבורית ידידותית לנשים ותכנון אורבני קהילתי, שמסייע לחבר בין קהילה, חינוך ותעסוקה (על פי דגם שמנסים כעת ליישם באשדוד, למשל). הנגשת שירותים לנשים תעלה את שיעור השתתפותן בשוק התעסוקה, מה שהופך את ההשקעה למניבה הרבה יותר מכל מימון נקודתי לגן או מעון.

לסיפא רק אציין ששבעת הסעיפים הללו הם רשימה מדגמית בלבד לדרישות תקציביות וכלכליות פמיניסטיות, שהעדרן מרוקן מתוכן ממשי וארוך טווח את מחאה האוהלים. אם מה שיצא מהמחאה הוא "צדק לכל" מבלי לשנות באופן רדיקלי (שורשי) את מקדמי אי השוויון המגדרי – הרי שמדובר שוב בחצי שוויון (לגברים ושני המעמדות העליונים בלבד).

וממילא, כפי שאנו יודעים מניסיוננו המר, התשלום למעונות ימחק מן הסתם תוך שנה-שנתיים בחוק ההסדרים, או שמנגנון אישור המימון יופרט ויעלה לנו מכיס אחר. גם מלחמה עקובה מדם היא שיטה מצויינת להשתקת מחאה ואי עמידה של הממשלה בסיכומים שהושגו במו"מ.

אם נשים תמשכנה להרוויח הרבה פחות, המדינה לא תפתח מנגנוני גביית מזונות, תקרת הזכוכית במגזר הציבורי תמשיך להיות מיוצרת מזכוכית משוריינת (או כפי שאמרה אן ז'רדין – משכבה צפופה של גברים), לא נדרוש שקיפות וחוקיות שוויונית בשיטת החוזים האישיים, חוק חזקת הגיל הרך יבוטל וגיל הפנסיה יעלה – הרי שאין הישג שימתיק את הגלולה המרה הזו.

אני פונה מכאן לאדריכלי המאבק משני המינים ולנשים הצעירות והמיוחדות שבראשו: תייצגנה את האינטרס של האשה שאתן צפויות לפגוש במראה (ובטלפון מהבנק) בעוד 30 שנה.