קמפיין סרטן השד: למה צריך להשפיל נשים בשביל לעורר מודעות?

שוב זה מגיע. הודעות קולקטיביות בפייסבוק שמספרות לנו שאנחנו חלק מקמפיין מודעות למניעת סרטן השד. איך? פשוט: "את צריכה לרשום בשורת הסטטוס את מידת הנעליים שלך, רק מספר, ואחריו את המילה ס"מ וכמה זמן לוקח לך לסדר את השיער שלך בבוקר". והכי חשוב? "אל תספרו לבנים, שינחשו לבד".

 

עוד ב- Onlife

בשנה שעברה התבקשנו לכתוב איפה אנחנו אוהבות לשים את התיק או המפתחות לאוטו, וגרמנו לגברים לדמיין אותנו בתנוחות פורנוגרפיות עם "אני אוהבת את זה על השיש במטבח".

 

בשנה שקדמה לה ענינו לגברים שהצבעים שממלאים את הוול שלהם, הם צבעי החזייה שלנו. השנה, אנחנו גורמות לגברים לתהות אם האיבר שלהם מספיק ארוך או יעיל. התוצאה? סיקרנו גברים (או סתם גרמנו להם לחשוב שאנחנו מטומטמות), הפכנו את עצמנו לכלי שטוח וחסר משמעות, ולא אמרנו אף מילה על סרטן השד. ברור. זה לא סקסי.

 

העובדה שאנשים משתמשים במיניות האישה ככלי להעברת מסרים בכל פרסומת אפשרית, ידועה ויכולה למלא פוסט נפרד. אבל לתומי חשבתי שיש איזשהו קו אדום. כי מה הלאה? סקס במושב האחורי להעלאת מודעות למניעת תאונות דרכים? בחורה עם ביריות שתספר לכם למה צריך לשחרר את גלעד שליט?

 

מה קרה? למה אתם זזים באי נוחות על הכסא? גלעד שליט זה טאבו, וסרטן השד, לא?

הקמפיין הזה ממש לא מגניב

הקמפיין הזה מוצג כמשחק בנות "מגניב". כמשהו שנוצר על ידי נשים, דרך נשים ועבור נשים. אבל משתי סיבות, שני הדברים האלה בלתי רלוונטיים בעליל:

 

קודם כל, כי הקמפיין הזה בכלל פונה לגברים. הנשים הן הכלי, הגברים הם המטרה. ואם יש משהו שהקמפיין הזה מעורר- זה מקסימום את האזורים המוצנעים בפלג גופם התחתון.

 

שנית, כי זה בכלל לא מגניב.

 

זה לא מגניב שכולם צריכים לנחש למה כל הסטטוסים בפייסבוק מתכוונים, זה לא מגניב שהסטטוסים האלה גורמים למחשבות שלא קשורות בשום צורה לסרטן השד, זה לא מגניב שהקמפיין הזה יוצא מנקודת הנחה שכל מטרתנו בעולם היא לסקרן ולגרות גברים, וזה הכי לא מגניב שנשים הופכות את עצמן במו ידיהן, לאובייקט מיני.

 

"משחק הבנות" הזה מוצג כמחשבה תמימה של קבוצת נשים שבחרו להתאחד למען מטרה ראויה, אבל מחשבה תמימה לא משחזרת את עצמה שלוש שנים ברציפות על אף עשרות פוסטים של נשים וגברים כאחד שיצאו נגד הקמפיין המביש הזה.

 

לכן, הגיוני לחשוב שהאנשים שהגו את הקמפיין הזה, יודעים בדיוק מה הם עושים, ומה שהכי צריך להטריד אותנו זה שאנחנו – משתפות איתם פעולה. אם כבר יש כאן תמימות, היא של הנשים הרבות שמשתתפות בקמפיין הזה.

מי חושבת שאין פה הקשר מיני?

נשים רבות, ביניהן קולגות וחברות מוערכות, כתבו מתחת לתגובות הנגד בפייסבוק – שאין שום דבר מיני בסטטוסים האלה ושהכל עניין של פרשנות.

 

אז בשבילן ובשבילכם, עליתי אתמול בצ'ט הפייסבוק מול 20 גברים והסברתי שלצורך כתיבת פוסט, אני מעוניינת לדעת מה האסוציאציה הראשונה שעולה במוחם כשהם קוראים סטטוס של "41 ס"מ תוך רבע שעה". למעט גבר אחד, כולם כתבו בחיוך, שישמרו את האסוציאציה שלהם לעצמם. לא ביקשתי שירחיבו.

 

ועם כל התמימות, באמת נראה לכן שאין כאן שום הקשר מיני? הרי אם היינו מתבקשות לכתוב "אני אוהבת לשים את התיק שלי על השיש במטבח", או "מידת הנעליים שלי היא 38", גם אז אנשים רבים היו תוהים לפשר הצפת הוול שלהם בסטטוסים דומים, וגם אז הם היו מקבלים את התשובה המוחצת שמדובר בשבוע המודעות לסרטן השד.

 

אבל האם גם אז הקמפיין היה מוגדר כמוצלח כל כך? לא. כי אין שום דבר סקסי במידת הנעליים שלי ואם זה לא מספיק סקסי, זה גם לא מספיק חשוב.

האם המטרה מקדשת את כל האמצעים?

עכשיו בטח יקפצו כל האנשים שטוענים ש"מה זה משנה מה הדרך, העיקר לעורר מודעות", ונכון. אין ספק שמניעת סרטן השד היא נושא ראוי וחשוב. אבל המטרה, אחרי הכל, לא מקדשת את האמצעי.

 

אם אנחנו רוצות לגרום לאישה אחת להתעניין בסרטן השד, אבל בדרך אנחנו הופכות את עצמנו לכלי משחק – פספסנו משהו. אם אנחנו רוצות להעלות מודעות, אבל מפשיטות את עצמנו מכבודנו ונשארות עם מיניותנו בלבד – פספסנו משהו.

 

אם אנחנו רוצות לעזור במאבק בסרטן, אבל דורסות את המאבק של נשים רבות להשתחרר מהקשר הישיר בין נשיותן למיניותן – פספסנו משהו.

50 ק"מ פעמיים בשנה

האם חוץ מלדעת שהשבוע הזה מציין איזה נושא חשוב – הקמפיין הזה תרם למישהי באופן מעשי? האם מידת הנעליים שלי גרמה למישהי להיכנס לאינטרנט ולקרוא אם היא בקבוצת סיכון? האם בעקבות הסטטוסים הריקים האלה, מישהי הרימה טלפון לכירורגית השד שלה?

 

לא בטוח. מה שכן בטוח, זה שתגובות הנגד לקמפיין הזה, גרמו לנשים רבות למחוק את הסטטוסים של עצמן, ולא להשאיר זכר – לא לסרטן השד בפרט, ולא לכבוד נשי רמוס בכלל.

 

מבין כל חברות הפייסבוק שהציפו לי את הוול, הייתה אחת – פולינה שטרן שלמה, שכתבה בסטטוס שלה – "50 ק"מ, פעמיים בשנה – המרחק שאני נוסעת לכירורגית השד שלי כדי להיבדק כל חצי שנה". בלי טיפת קונוטציה מינית, היא הצליחה לעורר דיון מעשי, ענייני וראוי, וגררה אחריה עשרות תגובות של נשים שתהו אם עדיף להיבדק אצל רופאת נשים או אצל כירורג שד.

 

אין צורך להשתמש במיניות כדי לעורר מודעות, אין צורך לסקרן גברים כדי לעסוק בנושא הנוגע לנשים, ואין צורך לשתף פעולה עם משחק שמישהו ממש לא חכם, כתב את ההוראות שלו.

 

רוצה לעורר מודעות? רוצה להיות שותפה באמת למאבק החשוב בסרטן השד? תמשיכי את פולינה. בטוחה שהגברים בוול שלך יעריכו אותך הרבה יותר ואולי על הדרך, גם ישלחו את האישה שלהם, ללכת להיבדק.

 

לאתר של אלירז זר אביב

תגובות (0)
הוסף תגובה