מאבק הרופאים המתמחים: העומס מסוכן לחולים שלי

הבנות ישנות. זהו הזמן לסכם ולחשוב על הדברים שהיו במשך היום. שוב אני עושה את זה לבד. אין לי מישהו לחלוק איתו את התחושות, התסכולים.

 

 

עוד ב-Onlife:
 

 

אני לא לבד, אני פשוט חיה במשפחה חד הורית מתחלפת. בעלי בתורנות. מחר אני בתורנות. פעם אחרונה שבילינו יחד הייתה לפני 4 ימים. זוהי בעצם די שגרה במשפחתנו. או שהוא תורן, או שאני תורנית, כך שרוב ימות השבוע אנחנו לא מתראים. אבל גם כשמתראים, או שהוא אחרי תורנות, או שאני אחרי תורנות, אז כשאנחנו ביחד, אחד מאיתנו הוא חצי בן אדם.

"את בטוחה שאת רוצה ללכת למקצוע הזה"?

לפני שהתחלתי ללמוד, כולם אמרו לי, את בטוחה שאת רוצה ללכת למקצוע הזה? אבא שלי אף דחק בי ללמוד משפטים מתוך מעורבות בחייו של קרוב משפחה העוסק במקצוע.

 

אני זוכרת את היום הראשון של שנה א' ללימודי רפואה, אוניברסיטת בן גוריון, אז נסעתי לבאר שבע עם אבא של חברה. הייתה בינינו שיחה ארוכה, אותה אני זוכרת כמו היום, בה הוא ניסה לשכנע אותנו שהטרמפ הזה לבאר שבע הוא בעצם מיותר.

 

הוא ניסה להגיד לנו שהמקצוע הזה הוא בלתי אפשרי, לא כדאי. או בקיצור שכאבא הוא לא מאחל זאת לאף אחת מאיתנו. הלימודים ארוכים וקשים, הסטאז' תובעני, וכשמצפים כבר להגיע למנוחה ולנחלה, מגיעים להתמחות.

 

ההתמחות היא כמו טירונות, רק שהיא מתרחשת בסוף מסלול, כשרובנו בעלי משפחות בגילאים 30 ויותר, ואולי הבעיה הקשה ביותר היא שהיא אורכת בין 4-8 שנים.

 

ואז זה מביא אותי לשאלה, למה בכל זאת הלכתי ללמוד את המקצוע הזה? אני, ואני חושבת שרובנו, הלכנו למקצוע הזה מתוך תחושה של שליחות.

 

רובנו לא יכולים לראות את עצמנו באמת עושים משהו אחר. אנו שואבים סיפוק מהשילוב של האתגר האינטלקטואלי, ביחד עם העבודה עם אנשים, וכמובן נהנים מהיכולת לסייע במידת האפשר.

 

גם לרפא זו לא מילה גסה.

 

אני בחרתי להתמחות ברפואת ילדים. אין דבר שאני יותר נהנית ממנו מאשר לראות חיוך של ילד שמרגיש יותר טוב בזכותי. אני שואבת סיפוק מלשבת בלילה ולחפש בספרות אודות מקרים בהם נתקלתי, ולחזור למחרת ולהציע טיפול חדשני או רעיון אבחנתי.

 

ולבסוף, אני מתמלאת באושר אינסופי מלשמוע את התודה, המבט, השמחה כאשר ילד הולך הביתה כאשר הוא בריא, או לפחות יודע להתמודד עם המחלה שלו בצורה יותר טובה.

על מה בעצם אנחנו נאבקים?

 ואז זה מביא אותי למאבק. אחרי 7-9 תורנויות של 26 שעות כל אחת, אני כבר לא כל כך רואה את החיוך של הילד. אני גם לא כל כך בטוחה שאני מקבלת את ההחלטות שגורמות לו להרגיש טוב יותר בזכותי. ובבית בלילה, לא תמיד יש את הכוח או החשק לשבת ולפתוח ספרים ולחקור.

 

אז על מה אנחנו נאבקים בעצם? ההסכם הנוכחי מבטיח לי ביצוע של 6 תורנויות אבל רק בעוד מספר שנים, והוא אף לא מציג מנגנוני אכיפה אמיתיים (היום על פי חוק אני אמורה לעשות רק 4 תורנויות).

 

תוספת התקנים המזערית הפרוסה לאורך זמן, היא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, וכאשר יש מעט מדי רופאים, החולים נפגעים והרופאים קורסים תחת עומסים בלתי אפשריים. האם בתנאים אלו אני יכולה להעניק טיפול מיטבי לילד?

 

לפני ההסכם לפחות התנחמתי בכך שההתמחות היא זמנית, וחיי המשפחה המעוותים שלנו יסתיימו כשבתי הגדולה תעלה לכיתה ג', אולם, עם ההסכם הנוכחי, גם תקווה זו נגוזה, ההסכם הנוכחי יחייב אותי או לפרוש ממערכת הרפואה הציבורית או להמשיך ולבצע תורנויות.

 

ולבסוף אני מגיעה לעניין השכר. זהו לא המרכז במאבק, אולם אני לא מתביישת לומר שאני דורשת להתפרנס בכבוד.  ההסכם הנוכחי גורם לכך שרופאים יעזבו את הרפואה הציבורית בבתי החולים ויעברו לעבוד בשוק הפרטי, שם הם יוכלו להשתכר יותר מ- 23 שקלים לשעה (זהו השכר הנוכחי שלי כמתמחה), עם תוספת שכר ריאלית של כ-0.1% לשנה במשך שמונה שנים. וכעת זה מביא אותי לכעס.

 

אני כועסת על בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שאינו מתערב במשבר הרפואה הציבורית. אני כועסת על פקידי האוצר, חלקם בעלי השכלה זהה, וחלקם בעלי השכלה פחותה משלי, אשר מרוויחים שכר התחלתי גבוה משלי, וקצב העלייה בשכר שלהם הוא גבוה בהרבה.

 

אני כועסת על עמיתי למקצוע המעניקים טיפול אחר, עבור אנשי ממשל הפונים לקבלת טיפול רפואי, בצורה כזו שמונעת ממקבלי ההחלטות לראות את תחלואות המערכת. אני כועסת על הציבור בישראל שאינו זועק לשמים, האם אתם רוצים שכך תיראה הרפואה הציבורית בישראל?

לא רוצה שהבנות שלי תהיינה רופאות

ובסוף, בשעה זו, אני חוזרת לבנות שלי. אני חושבת שאינני רוצה שאף אחת מהן תהיה רופאה.

 

העבודה תובענית, ואינה ניתנת לכימות בשעות. בעבודה אנו עומדים כל היום על הרגליים, בשעות לא צפויות, ואין את הזמן לאכול, להירגע, אין אף רגע לנוח. ואז, גם בבית, עלינו לקרוא, להתעדכן, ללמוד, להתכונן, להציג, לחפש, אם ברצוננו להישאר רופאים מעודכנים בכדי לסייע לחולים שלנו.

 

מה שבטוח, אם הן תבחרנה להיות רופאות, אני אזהיר אותן מבעל רופא. כי המצב שלי ושל בן זוגי הינו בלתי אפשרי, הן ברמה הזוגית, הן ברמה ההורית, ולצערי גם בהיבט הכלכלי.

 

אני ובעלי שנינו הגשנו שוב את התפטרותנו. אנו שנינו עובדים כעת בניגוד לרצוננו ותחת צו בית משפט. אנו מקווים שמישהו ממקבלי ההחלטות יתעורר וישוב לשולחן המשא ומתן.

 

ולבסוף, אני רוצה לסיים בצד החיובי של המאבק שלנו. הבנות שלנו למדו מעורבות חברתית מה היא. הן למדו שאם משהו מפריע לנו, אנחנו לא נשב בשקט אלא ננסה לתקן את העוולה. הן באות להפגנות, נושאות שלטים, ואף יודעות על מה ומול מי אנחנו נאבקים.

 

ולבסוף, אני רוצה לקרוא לכל אחת ואחד מכם. הצטרפו למאבק!!!

תגובות (0)
הוסף תגובה