על חתולים ופרידות קשות

על הפתק שהיה מוצמד לכלוב המסורג שלו היה כתוב- זכר. דלקת עיניים.

בתי מאי הסתובבה בין הכלובים בעיניים מלאות ריגוש מהול בעצב וניסתה לחוש את הדבר שיגרום לה להתאהב ממבט ראשון.

קשה לבקר במכלאות בהן מוחזקים בעלי חיים. למרות שהם מטופלים ומחוסנים, מקבלים מזון ומוגנים מגלגלים של מכוניות או רוע של מתעללים, עדיין חסר להם הדבר שכל מי שיש לו נשמה זקוק לו כל כך- אהבה.

והם עוד ברי מזל לעומת אחיהם שנאבקים את מסע ההישרדות היומיומי שלהם ברחובות, בין פחי אשפה, בחום בלתי נסבל.

 

הרבה חתולים יש במכלאות של צער בעלי חיים  וכולם רצו בית, כולם יללו בהתרגשות, שרטו את הדלת המסורגת וניסו למשוך את תשומת לבנו. כולם חוץ מג'פטו.

החתול שלנו, שעוד לא ידע שיקראו לו ג'פטו, שכב בכלוב מנומנם ושפל מבט, הוא לא ניסה לעשות רושם חגיגי ועליז וגם לא יילל לקראתנו, הוא רק בהה בנו בעינו האחת הצהובה וחיכה.

מאי התעכבה מול היצור השעיר והעלוב ואמרה- "אני בוחרת את זה".

משפחה אוהבת חתולים אנחנו. מאז ומעולם הסתובבו מייללים סביבנו. אני מהמשוגעים שמאכילים את החתולים ברחוב,שמוציאים שאריות ממסעדות אל החתולים שנגזר עליהם לגור ברחוב ואף דואגים לסרס ולעקר את החתולים בסביבה הטבעית שלנו כדי שלא יגיעו לרחוב עוד ועוד גורים שנידונו לחיי סבל. 

הכלוב נפתח וכדור הפרווה הקורץ התרומם אל מול ידיה המושטות של מאי והתכרבל בזרועותיה כאילו תמיד היה שם. אהבה ממבט ראשון.

הבדיקה הוטרינרית העלתה כי הוא אכן מסורס, זכר בן 5 בערך ובעל עין אחת בלבד. העין "המודלקת"  הייתה בעצם  "אין עין".

איש לא ידע לומר לנו איך איבד החתול החדש שלנו את עינו ובאילו נסיבות הגיע אל צער בעלי חיים בגילו המופלג.

ברור היה שהגיע מבית, אך למה מסרו אותו ומה הוא חושב על הנטישה המכאיבה הזאת, זאת יכולנו רק לנחש.

את השם ג'פטו קיבל בדרך הביתה כשהוא מיילל בקולי קולות ומוחה על הטיול. חתולים לא אוהבים לנסוע במכוניות.

אני הצעתי שנקרא לו צ'יפס אך מאי הביטה בחתול החדש ושתום העין שלה ואמרה  "אבל הוא כל כך ג'פטו.."  ושמו נקבע לקול יללותיו קורעות הלב.

המיילל הלחוץ לוטף באהבה ומאי עטפה אותו בהבטחות לחיים טובים ומאושרים אך ג'פטו שעוד לא הבין שזה שמו מהיום והלאה (מי יודע איך קראו לו קודם) המשיך ליילל את עיצבונו אל העולם.

 

יללות המחאה התחלפו ליללות של סקרנות ברגע שהגענו הביתה וג'פטו חולץ מן הארגז אל החדר של מאי.

האוכל והמים היו מוכנים וכן גם 'המיטה' (סלסלת קש מרופדת).

ג'פטו טעם מן האוכל המשובח, ליקק מעט מן המים ואפילו יצא אל החצר כדי לבדוק את הסביבה החדשה אך התעלם מן הסלסלה המרופדת לחלוטין.

ברגע שמאי נכנסה אל המיטה קפץ גם המאומץ הטרי אל בין השמיכות וקבע שם את מיטתו מאותו יום והלאה.

לאחר כמה חודשים אי אפשר היה בכלל לזהות את החתול שאימצנו. הוא העלה במשקל, פרוותו הבריקה, יללותיו הפכו רכות ומתפנקות ומזגו היה שקט ומתמסר. ככה זה כשעוטפים אותך באהבה. רק את ה'אין עין' לא יכולנו להעלים, ג'פטו האהוב נותר קורץ.

אנשים שלא מגדלים חתולים נוטים לומר (בחוסר הבנה מוחלט) שחתולים לא נאמנים, הם לא מבינים כלום ולא נקשרים לשום דבר חוץ מלאוכל.

שטות גמורה.

ג'פטו כנראה לא ידע שהוא חתול. הוא הלך אחרינו לכל מקום בנאמנות מוחלטת, חיכה למאי על גגון החנייה ונכנס הביתה רק כשהיא שבה מן הצבא. כשנסעה לטיול הארוך בדרום אמריקה המשיך לחפש אותה במיטה והמיר את המזרון הנטוש שלה בשטיח שלמרגלות המיטה שלי.

בכל פעם שהייתי מדברת איתה בסקייפ היה ג'פטו מציץ אל צג המחשב ומקבל אהבה וירטואלית בשלט רחוק.

המפגש של השניים עם חזרתה לארץ היה של זוג אוהבים שנאלצו להיות רחוקים אחד מן השני. סיפור אהבה.

ג'פטו מראה סימנים מדאיגים

אבל ביום שישי האחרון סיפור האהבה שלנו עם ג'פטו קיבל תפנית קשה.

יצאתי מן החדר וגיליתי בסלון שלוליות אדמדמות וחשודות. הלכתי אחרי הכתמים וגיליתי את ג'פטו האהוב שלנו שוכב מכורבל ועייף מתחת לאחד הרהיטים כשהוא מנסה ללקק את עצמו ולהתנקות.

 

ביום שישי אחר הצהריים, ממש לפני הקידוש, קשה למצוא וטרינר.  שכנעתי את עצמי שאולי הוא נשרט בגינה ועדיף לחכות לבוקר.

בשבת כבר לא היה ספק שהחתול שלנו חולה. הוא לא דימם עוד אך נראה מותש וחסר חיים. התקשרתי לחברי הוטרינר ד"ר אבי ליליאן וביקשתי שיבדוק את החתול הדואב שלנו.

אבי, איש יקר, עזב את משפחתו ופתח את הקליניקה במיוחד עבורי. במישוש הראשון בישר לי ששלפוחית השתן של החתול נפוחה מאד ושכנראה יש לו סתימה. הוא שער שהדימום נוצר מקריסטלים שפצעו את השלפוחית.

ג'פטו היקר טושטש, הוכנס לו קטטר כדי לנסות ולשחרר את הנוזלים אך גם לאחר כל הפעולות האלה הנפיחות הגדולה נותרה שם כמו גלעין אבוקדו קשה.

ג'פטו המורדם חובר לנוזלים, קיבל זריקות אנטיביוטיקה והושאר למנוחה.

ביום ראשון נערכו לו בדיקות וצילום רנטגן ואז גם באה הבשורה הקשה.

לג'פטו שלנו יש גידול ענק בחלל הבטן שלוחץ על כל האברים הפנימיים.

חזרתי לבקר אותו במרפאה, החתול הזללן שלנו בקושי הסכים לאכול ותלה בי מבט מיוסר. כל כך קשה היה לי לראות אותו.

"מה עושים?" שאלתי את ד"ר ליליאן חברי היקר.

"אני יכול לנתח אותו ולהוציא את הגידול הענק" ענה ליליאן בעדינות  "אך הוא יסבול סבל רב ואני לא בטוח שאוכל להציל אותו. אם זה היה החתול שלי, הייתי מרדים אותו. הוא חולה מאד".

לא יכולתי לקחת החלטה כזאת לבד. צלצלתי למאי וסיפרתי לה הכול.

 בין הדמעות , הנשימות הקטועות וקולה המרוסק יכולתי לשמוע  גם את התובנה מלאת הכאב שחייו של ג'פטו קצובים ושלא תהיה לו עוד איכות חיים.

ג'פטו כבר לא איתנו.

מתוך אהבה גדולה וצער בעלי חיים החלטנו באומץ לוותר על המאבק המתיש, המכאיב והמייסר ולהעניק לו בחוסר ברירה שינה ארוכה ומשחררת.

היה שלום ג'פטו יקר שלנו, מקוות שהשנים שלך במחיצתנו היו לך מתנה כמו שהיית אתה בשבילנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה