גלעד שליט עלול להידרס על ידי הקרקס התקשורתי

כל פלאפליה שמכבדת את עצמה תולה על הקירות תמונות של בעלי המקום חובקים שלל סלבס, אוחזים מנת סביח ומדגמנים את חברותם האמיצה. מכירים את התופעה? גם במכולת השכונתית שליד הבית שלי יש תמונות כאלה. אחת מהן היא של בעל המכולת, מניח זרוע חברית על כתפו של נועם שליט.

 

כי נועם שליט, אם רצה ואם לא, הפך לסלב. סיכוי סביר שזה הדבר האחרון שהוא רצה. איש במשפחה הזאת לא נראה כמו מישהו שחיפש את אור הזרקורים, בוודאי שלא בנסיבות האלה. אבל הם הפכו, בעל כורחם, לדמויות ציבוריות.

 

עוד ב – Onlife:

 

ועכשיו גלעד שליט חוזר הביתה.

 

הרגע הזה, גם הוא כבר לא רגע פרטי. הרגע הזה הוא לא רק התגשמות חלום עבור אביבה ונועם שליט, הוא גם התגשמות חלומו הרטוב של כל איש ואשת תקשורת, באשר הם. עשרות צלמים וכתבים ליוו את משפחת שליט מהמאהל בירושלים לביתם במצפה הילה. הנה, תראו, אביבה שליט מחייכת. הנה, תראו, נעם שליט מפנה את החצר. הנה, תראו, התריסים בחלון חדרו של גלעד מורמים לראשונה מזה חמש וחצי שנים. המצלמה מתקרבת ומתקרבת, מנסה להכנס לחדר. ואני רק תוהה לעצמי האם שוב יצטרך גלעד שליט לשבת בחדר בלי אור ואויר.

החיים של משפחת שליט הם לא הקולנוע הפרטי שלנו

הדיו על ההסכם עוד לא יבש, והקרקס התקשורתי כבר התחיל. אפשר לדמיין את מלחמת החורמה שתתנהל בקרוב בין קברניטי ערוצי החדשות ועורכי העיתונים על התמונה הראשונה, החיבוק הראשון, הראיון הראשון. אפשר גם לדמיין כי המלחמה הזאת, כמו כל מלחמה, תהפוך להיות מלוכלכת מרגע לרגע, כשכולם רק ירצו לנעוץ שיניים בגלעד שליט ולדרוש את הנתח שלהם מבשרו הלאומי.

 

כי התקשורת מניחה שזה מה שאנחנו רוצים ממנה עכשיו, ושבסופו של דבר – אנחנו מרגישים שמגיע לנו קצת נחת, איזו אורגזמה לאומית קטנה ונדירה. הרווחנו את זה, לא? הרי הרגע הזה הוא לא רק הקתרזיס של ראש הממשלה, הוא גם הקתרזיס שלנו. בכל זאת, גלעד שליט הוא הבן של כולנו.

 

מי מאיתנו לא מייחל לראות את פניה של אביבה שליט כשתראה את בנה, לראשונה מזה חמש וחצי שנים? מי לא מדמיין את גלעד שליט רץ לזרועות הוריו, דמעה פוטוגנית גולשת במורד לחיו של נועם שליט? כל אחד ואחת מאיתנו עם התסריט הפרטי, אצלנו בראש. הלא צפינו בדרמה האנושית הזאת כבר למעלה מחמש שנים, חלקנו אף לקח בה חלק פעיל. לא מגיע לנו את הקליימקס, את ה- Happy End שלנו?

 

אבל החיים הם לא סרט, והחיים של משפחת שליט הם לא הקולנוע הפרטי שלנו. גלעד שליט ובני משפחתו אינם חייבים לנו סטריפטיז רגשי בתמורה למאמצים שהואלנו בטובנו לנקוט למען שחרורו. שום חוזה כזה לא נחתם, ואם מי מאיתנו מרגיש שיש בינינו חוזה לא כתוב, הרי שמדובר בחוזה חולני ופורנוגרפי.

התאווה שלנו עלולה לדרוס את הבחור הזה

גלעד שליט לא יודע מה רבו האופציות לחילול הפרטיות בחמש וחצי השנים האחרונות, לאיזו מהירות אטומית הגיע קצב זרימת המידע ועד כמה רחוק לקחנו את המציצנות שלנו. הוא בוודאי גם לא משער מה מוכרות פניו לכל אחד ואחת מאיתנו. כך שלא תהיה לו שום דרך לדעת שכשהוא יושב ושותה קפה עם חברים, ומישהו מכוון אליו טלפון נייד, תוך דקות ספורות תרוץ התמונה ברשת עם הכיתוב "גלעד שליט שותה קפה ראשון עם חברים". טאג. לייק.

 

תאוות האייטמים של התקשורת, יחד עם תאוות המציצנות שלנו, עלולה לדרוס את הבחור הזה, שחווה טראומה כל כך קשה, כזאת שרובנו לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין. האם לא נוכל לנהוג בו במעט יותר כבוד ורוך?

 

בקיץ האחרון למדנו את כוחנו כצרכנים, וגם גילינו מחדש את עצמנו כבני אדם, עם חמלה ורגישות. בזמן שהתקשורת מניחה שזה כל מה שאנחנו רוצים לראות, ולכאורה מספקת לנו את מה שאנחנו דורשים, בואו נתבע את שחרורו האמיתי של גלעד שליט. כצרכנים, וגם כיצרני מדיה בעצמנו.

 

בואו נציע לתקשורת חוזה חדש, מכובד יותר, אנושי: המשחק שאתם משחקים מלוכלך מדי בשבילנו. אין לנו ענין לבדוק את החורים בשיניים של אביבה שליט כשהיא מחייכת. אנחנו מסרבים לקרוא את ה"ראיון ראשון עם גלעד שליט". לא מענין אותנו איך נראה החדר שלו מבפנים. הוא לא "הבן של כולנו", הוא הבן של הוריו. והוא בן אדם.

 

אף אחד, כבר הרבה מאד זמן, לא ראה את גלעד שליט בתור בן אדם, ולא התייחס אליו ככזה. עבור חוטפיו הוא היה קלף מיקוח, והון פוליטי עבור ממשלות ישראל. עבור התקשורת הוא היה מסחטת סיפורים מרגשים ותמונות איקוניות, ועבורנו הוא היה המון דברים, סמליים כולם. רק בן אדם הוא לא היה.

 

ועכשיו גלעד שליט חוזר הביתה.

 

איש לא יודע כיצד יחזור, למה הפך הילד שהיה. נותר רק לקוות שהוא, לפחות, עדיין רואה את עצמו כבן אדם. אבל גם בתסריט הטוב ביותר, בו גלעד חוזר בריא ושלם, ללא סימן על גופו, אי אפשר לצפות שהוא יחזור בלי אף צלקת נפשית. בתום המסע הארוך הזה, אחרי שנקבל כולנו את הקתרזיס שלנו, המשפחה הזאת תתחיל מסע חדש, ארוך יותר מקודמו, מפרך לא פחות.

 

בואו נהיה אנחנו בני אדם, ונשחרר אותו. ואותם.

תגובות (0)
הוסף תגובה