הנס של גלעד שליט – חוויה מתקנת לכולנו

גלעד שליט חזר הביתה, וההתרגשות נורא גדולה. זוהי חוויה רגשית גדולה של כולנו, וזו חוויה פרטית  של משפחת שליט, שהנס הזה קרה לה, לא לנו.

 

על החוויה של גלעד ומשפחתו מרבים לדבר בימים האחרונים, ובצדק, וגם על ההתרגשות העצומה שאנחנו חשים. אבל מעבר להתרגשות, חשוב להבין שכולנו, כעם וכמדינה, מנסים לשקם את עצמנו בעזרת המקרה של גלעד שליט ומשפחתו.

 

עוד ב – Onlife

 

אנחנו כישראלים מקבלים מזור לפצע ארוך שנים שאנחנו נושאים. במקביל, ישנה משפחה מאושרת שסוף סוף מקבלת את הילד שלה. אלו שתי חוויות שונות לגמרי, שנתפסות אצלנו כחוויה אחת, הן קשורות אבל לא דומות. כולנו מחוברים לחוויה האישית של גלעד ומשפחתו, אבל חשוב לזכור ששחרורו של גלעד יושב גם על מימד עמוק ומורכב, של "מהו להיות ישראלי". זר לא יבין זאת.

חיים בחוויה של אין ברירה

אנחנו חיים במציאות איומה, יום יום, שעה שעה. בתור ישראלים אנחנו בנויים לקבל את האופציה המחרידה שבן שאנחנו שולחים לצבא יכול לחזור בארון. כמעט כל אמא בישראל לוקחת בחשבון שהבן שלה, השלוחה המשודרגת שלה, הדבר הכי יקר לה בעולם, עלול להיהרג בשירותו הצבאי. האופציה הזו מלווה, כנתון ריאלי, כמעט כל הורה ששולח את ילדו לצבא.

 

המציאות הבלתי אפשרית הזו מחייבת אותנו כאנשים, להאמין שאנחנו נמצאים במצב של אין ברירה. הסכנות שאליהם אנחנו שולחים את ילדנו הן סתירה בסיסית של צו החיים שלנו. מה שמיישב את הסתירה הזו הוא שבאותה מידה שאנחנו שולחים את ילדינו לסכנות הללו, נסתכן בכל דרך כדי להחזיר חייל הביתה. אם יש את מי להציל, אזי החוויה שלנו מתהפכת, ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי להציל אותו.

 

יש הבדל בין חוויה של אין ברירה לחוויה של חוסר אונים: כאשר אנחנו חווים חוויה של אין ברירה אנחנו צריכים לקחת את ההחלטה הכי טובה מבין כמה החלטות, כאשר לכל החלטה שניקח יש מחיר. חוויה של אין ברירה היא חוויה של אומץ – גם אם מקבלים החלטה כואבת, היא מובילה אותנו קדימה. לעומת זאת, חוויה של חוסר אונים היא חוויה של תבוסה, של הליכה אחורה. 

רון ארד – טראומה של החמצה

רון ארד צרוב לנו בנפש הלאומית כחוויה טראומתית של החמצה, של חוסר אונים משווע. לא הצלחנו לגלות מה עלה בגורלו, נכשלנו בהצלתו. אחרי הכישלון בהצלת רון ארד, גלעד שליט היה חוויה פוסט טראומתית – חששנו ופחדנו שנאכזב שוב חייל שנשלח על ידינו, אותו ואת משפחתו.

 

בטראומה שלנו, "רון ארד" הוא שם קוד של כל חייל שיצא למלחמה ומאמין שיש בינינו חוזה הדדי. המדינה שלנו נתפסת על ידינו כמשפחה. החוזה הבלתי כתוב שכולנו חתומים עליו ברגשותינו הוא שמאחר והחיילים עושים הכל כדי להגן עלינו, אנחנו מחוייבים להגן עליהם בחזרה. זו חוויה עמוקה של ערבות הדדית  שמבטיחה לנו את האמונה במוסר של הצבא, וכולנו שותפים לה.

 

בתוך המסר הזה, של הגנה ושל ערבות הדדית, חשנו שאנחנו חייבים להחזיר את גלעד שליט אלינו. בתוך הטירוף וחוסר ההיגיון הזה, הדרך היחידה שלנו לחיות עם עצמנו בשלום היתה להחזיר את גלעד שליט הביתה. ככה אנחנו מכניסים ערכים מוסריים לתוך משהו שסותר את האינסטינקטים ההוריים שלנו. ככה אנחנו יוצרים הגיון בתוך מצב לא הגיוני.

 

בניגוד למאבק החברתי של החודשים האחרונים, שהיה מאבק מוסרי אבל בעיקר מעשי, ההתמודדות שלנו עם גלעד שליט היא רגשית לחלוטין. ההזדהות שאנו חשים עם גורלו אינה נתפסת במונחים רציונליים, ולכן אנחנו מוכנים למחיר הגבוה כל כך שגבה שחרורו.

הנס הפרטי הוא גם שחרור ממועקה לאומית

החזרת גלעד הביתה היא גם צורך מוסרי. היא מאשרת לנו שהצבא שלנו הוא צבא שעמוד השידרה שלו והכוח שלו הם ערכי המוסר של חיי אדם.  גם הכפילות הלא הגיונית הזו, של צבא ששם שחיי האדם כערך עליון, הופכת להגיונית בלוגיקה הפרטית של המדינה שלנו. וזה, בעיני, סוד כוחה והישרדותה של המדינה.

 

אנחנו כעם נמצאים כרגע בהתרגשות עצומה. חלק גדול מההתרגשות הזאת נובע מהתחושה הקשה שליוותה אותנו במשך  חמש וחצי שנים "שזה לא ייקרה". עכשיו, כשהנס הפרטי הזה התממש, אנחנו משתחררים גם ממועקה לאומית, משקמים עכשיו טראומה שלנו כמדינה. 

 

עם זאת, חשוב שנבין – השמחה והרצון שלנו להשתתף בחזרה של גלעד שליט עומדים בסתירה לשיקומו. אנחנו צריכים להסתפק בחווית הבאת הילד הביתה. אנחנו עשינו את תפקידנו כמדינה, בואו נניח לחלק המסתקרן ונישאר בחלק הסימבולי.

 

רון ארד וגלעד שליט הם בני אדם, אבל עבורנו, כמדינה, הם סוג של סמלים. עם רון ארד, כסמל, לא הצליח לנו. המון שנים, המון דיבורים, המון כמעט וליד, ובסוף תחושה קהה שהפסדנו את הצ'אנס להציל אותו.

 

הסיפור של גלעד שליט הוא החוויה המתקנת שלנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה