שמנה או רזה: אל תחליטו מה יפה לי

במהלך השבוע האחרון התרוצצה לה ברחבי הרשת התמונה הבאה: מימין, קיית בוסוורת', אישה רזה וארוזה בביקיני. משמאל – מרילין מונרו, סמל המין של כל הזמנים. באמצע ההצהרה: שתזדיין החברה. זה (מונרו) יותר מושך מזה (בוסוורת').

 

 

עוד ב – Onlife:

 

 

 

המטרה? להילחם בטרנד הרזון, שפשוט מסרב להעלם, ואף גובה מחיר גבוה מנשוא מהחברה שלנו. טרנד שנשים ונערות רבות משלמות עליו בדם. מטרה נעלה, לכל הדעות. אלא שמשהו פה מרגיש כמו פיספוס מהותי.

 

גם אם נניח לרגע בצד את הדיון המתבקש על השימוש הצורם במילה "זה" כשמצביעים על יצור אנושי ולא על חפץ, הדיון האמיתי שלנו, כנשים, על גופנו, צריך אולי להחליף את הפריזמה דרכו הוא מתנהל.

 

אם אנחנו רוצות לעשות מהלך שמטרתו באמת לשחרר אותנו מהמישטור האלים והאכזרי הזה, אם אנחנו באמת מצהירות Fuck Society, למה להמשיך בקיטלוג? אז עכשיו להיות רזה זה מכוער, לא לגיטימי, לא נשי? ומה תעשנה הנשים הרזות? עכשיו הן הפגומות? הן פחות נשים? 

השער של "לאישה" והשער של "בלייזר" נראים אותו הדבר

בוודאי שכולנו, נשים וגברים כאחד, מעוניינים להראות אטרקטיביים בעיני אחרים, בעיקר בעיני המין השני (בעולם הטרוסקסואלי. הדבר נכון, כמובן, גם להומוסקסואלים ששואפים למשוך את בני אותו המין). אין מה להתחסד בקשר לזה, וזה בסדר גמור, אך טבעי.

 

הבעיה היחידה היא שכנשים, אימצנו לחלוטין את נקודת המבט הגברית. בכל זאת, במשך אלפי שנים, היא היתה נקודת המבט היחידה. הגענו למצב שכמעט ושכחנו את נקודת המבט שלנו על העולם.

 

איך זה שהשער של "לאישה" והשער של "בלייזר" נראים פחות או יותר אותו הדבר, עם דוגמנית משרבבת שפתיים בבקיני? גברים יתבוננו בה וירצו אותה, ואנחנו? אנחנו נתבונן בה ונרצה להיות כמוה, נרגיש שלעולם לא נהיה, נרגיש פגומות לנצח, כלואות בתוך גוף בוגדני שמסרב להתכופף לחוקי היופי הנוקשים, כמה שלא ננסה למשטר אותו.

 

ללעוג לרזות זה לא רעיון מוצלח הרבה יותר מללעוג לשמנות. יש בעולם גם נשים רזות ובריאות, שזה מבנה גופן, וגם להן מגיע להרגיש טוב כשהן מתסכלות במראה והולכות ברחוב. אין שום מקום להקטין אותן או ללעוג להן.

 

האם באמת כולנו רוצות וצריכות להראות כמו מודל משוכפל או שמא, שוב, נתנהג כמו יצורים אנושיים ונחגוג מעט שונות? והאם לא מותר לכל גבר ואישה להימשך למי שהם רוצים? האם נגזר על גבר שאוהב נשים מלאות להרגיש פגום גם הוא, פטישיסט בשולי החברה?

 

מרילין מונרו או קייט מוס?

נקודת המבט הגברית על הגוף הנשי נוטה לנוע בין שני הקצוות הקלאסיים שבין זונה לקדושה, בין ביזוי להאדרה. ובשפת העם: או שאת כוסית מהממת או שאת כונפה דבה. אבל איפשהו באמצע, בין הזונה לקדושה, נמצאת אישה, יצור חי ונושם, עם תודעה, נפש ועולם רגשי, ולפעמים גם צלוליטיס. כזאת שלעיתים גם נפגעת מעלבונות.

 

במקביל, גם מושגי היופי נעים בין קצוות, ומשאירים מעט מאד מקום לצבע האפור, בין השחור ללבן. אבל מעבר לכך, הם גם מאד, מאד נזילים. בשנות השישים של המאה הקודמת מרילין מונרו נחשבה לאישה הסקסית בעולם, אבל אם היא הייתה מתדפקת על דלתות סוכנויות הדוגמנות בשנות התשעים , במקרה הטוב הם היו שולחים אותה הביתה לצום, ולא לחזור לפני שהיא מורידה עשרים קילו.

 

באותה תקופה, קייט מוס נחשבה לסמל הנשיות, וכולנו רצינו להיות נעריות וצנומות. שמא זה המקום לתהות האם רבים ממכתיבי האופנה שייכים בעצם לקהילה שבכלל מעדיפה נערים חסרי קימורים על פני נשים?

 

אין דרך לעמוד בסטנדרטים האלו

ואז הגיעו להן נשות הבוטילישס, ולימדו אותנו לאהוב ישבן עגול ועסיסי. ואנחנו? רצות אחרי זה בלי להסתכל ימינה ושמאלה. במקום ללמוד מג'יי לו לאהוב את הגוף שלנו כמות שהוא, אנחנו מנסות להכריח אותו להראות כמו שלה. אנחנו ניזונות מחסה ומונעות מעצמנו מזון והולכות לרופא כדי שידחוף לנו לגוף חומר שאוטמים איתו קירות.  

לאחרונה צבר תאוצה בארה"ב גם טרנד השתלות הישבן, למען נהיה כולנו ביונסה. בסופו של דבר, אין שום דרך אמיתית לעמוד בכל הסטנדרטים האלה, כל הזמן. יש בעולם ביליוני נשים שאין להן גוף של דוגמנית, ורק עשרות בודדות שכן.

 

 

אם זה המצב, אולי הגיע הזמן להחליט להתרכז לרגע אחד בעצמנו. שניה לפני שאנחנו בודקות איך אנחנו נראות דרך העין המתבוננת בנו, ממהרות לבדוק מה היא בדיוק מחפשת כרגע ואיך אפשר להשיג את זה, בואו נבדוק מה בעצם יש. מה מבנה גופי, מה בריא ונכון לו, מה עושה אותי מאושרת, מה יפה בעיני. בואו נניח קצת לבחירה הילדותית בין טוב ורע, בין יפה או מכוער. בסופו של דבר, אנחנו נשים בשר ודם.

תגובות (0)
הוסף תגובה