יעל גרינשפן נגד חברת הביטוח

קוראים לי יעל. יעל גרינשפן. אולי אתם זוכרים אותי, אולי אתם מנסים עכשיו להעלות בדעתכם את הפנים שלי. אולי אתם מצליחים. לפני כמעט שנתיים אחותי הקטנה, שחר, נפגעה בתאונת דרכים.

 

כפי שאמרתי בעבר, ואומר עוד פעמים רבות, ההגדרה לפגיעה של שחר היא אינה "תאונת דרכים". תאונות קורות. תאונות זה חוסר תשומת לב, חוסר מזל, צירוף מקרים, נסיבות. כשאדם שיכור נכנס לרכב, נוהג, בו, ופוצע ילדה בת 12 – תקראו לזה איך שתקראו לזה, רק לא תאונה.

 

אנחנו בפתח של מאבק חדש – והרי כבר למדנו שזאת הדרך היחידה בה דברים זזים. אנחנו יודעים שלבקש את הקשבתכם ועזרתכם פעם נוספת זה מעל ומעבר, אבל אנחנו נאלצים לעשות את זה בכל זאת.

 

הפעם זוהי מלחמה מסוג אחר, אבל היא נושקת לקודמת – ואולי היא אפילו יותר חשובה, ככה שנשמח לכמה דקות מזמנכם.

 

עד לפני שנה ואחד עשר חודשים חיינו חיים נורמטיביים לחלוטין. עד לפני שנה ואחד עשר חודשים, חיינו חיים נהדרים, בעצם. שני הורים, שלוש אחיות, כמה בעלי חיים.

 

ביום אחד, ברגע אחד, בבת אחת, איבדנו את כל מה שהכרנו. את כל מה שהיינו בטוחים שיש לנו. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, את ההתרסקות הזאת. זה פשוט שרגע אחד יש, ורגע אחרי אין. וזהו.

 

ואין לי מילים לתאר את ההמתנה לגרוע מכל. את המבט על הפנים של הרופאים כשהם מנסים להסביר שאין שום סיכוי. את האופן בו כל טיפה של תקווה נלקחת.

 

ואיןלי מילים לתאר את המלחמה להישאר שפויים. את המלחמה לקום על הרגליים ולהרוויח את אותה התקווה בחזרה. את הקושי בלעמוד מול כל הגיון קיים ולהחליט: אנחנו לא מוותרים. לא שוב.

 


שחר, לפני התאונה

 

והלב של כולנו שבור. מרוסק. וכולנו עוד זוכרים את החיים ההם, שהיו לנו עד לפני שנה ואחד עשר חודשים. אבל השאלה היא לא כמה כואב לנו, או מה אנחנו איבדנו. לא חושבים על זה, פשוט כי זה לא משנה יותר. הדבר היחיד שמשנה מאז אותו יום הוא המאבק על החיים של שחר

 

המאבק הזה הוא אינסופי. הוא מאבק מסביב לשעון, כשכל כך פשוט להתפתות ולהתייאש .אבל זאת האחות הקטנה שלי. זאת הבת של ההורים שלי. אף אחד לא הולך לוותר על החיים של הילדה הזאת. של אותה ילדה שלא עשתה שום דבר רע. שום דבר כדי לקבל את מה שהיא קיבלה.

 

לאחר חודש וחצי של חוסר הכרה שחר פתחה לראשונה את עיניה. הלוואי והייתי יכולה לומר ששם הכל נגמר, שהנס התרחש, ששחר קפצה על הרגליים וחזרה לחיים שלה.

 

לצערי, זה לא כך. גם כמעט שנתיים אחר כך, שחר עדיין נלחמת כדי לחיות. עדיין נאבקת כדי להרוויח עוד תנועה קטנה ביד, ועוד סימן מוסכם שבעזרתו תוכל להסביר לנו מה היא רוצה.

 

כמעט שנתיים מאוחר יותר, שחר עדיין לא מחייכת. היא לא צוחקת, או צועקת, או מדברת בששה טלפונים שונים במקביל, כמו עד לאותו היום. היא מתקדמת, לאט לאט וצעד אחר צעד.

 

היא לומדת לשלוט על הגוף שלה מחדש, וכל יום מתקדמת קצת יותר, אבל כדי שכל זה יקרה, כדי ששחר תוכל להמשיך להתקדם – שחר צריכה לקבל את כל הטיפולים האפשריים.

 

היא צריכה פיזיותרפיה שבע פעמים בשבוע, וטיפולי הידרותרפיה פעמיים. טיפול בעזרת בעלי חיים, רפלקסולוגיה, טיפול בתא לחץ. היא צריכה מכשיר עמידה וכיסא גלגלים מתאים ורכב תואם ומעלית בבית והשגחה – 24/7.

לחיים של שחר יש תג מחיר. תג מחיר שלא רבים האנשים שהיו יכולים לעמוד בו. תג מחיר שאותו אמורה חברת הביטוח של אותו נהג, מרק פטריק, שלקח משחר את החיים שלה, לשלם. חברת הביטוח, שירביט,  מסרבת.

 

פעם, אותה חברת ביטוח לא הבינה למה שחר בכלל צריכה להיות בבית, למה היא לא מאושפזת במוסד סיעודי וגמרנו, כאילו שחר היא אשפה שנאספה מהרחוב. היום היא טוענת שהיא צריכה לשלם סכום מסוים שיספיק לתוחלת חיים קצרה משקבעו המומחיםכי הרי באמת, מי הם שיגידו ששחר עשויה לחיות חיים מלאים.

 

חברת הביטוח מתייחסת אל שחר כמי שמנסה להונות אותם, כמי שאין לה זכות כלשהי לדרוש את החיים שלה בחזרה. היא מתייחסת אליה כמי שעדיף היה בכלל שתמות.

 

 אנחנו לא מחפשים נדבות. אנחנו לא מחפשים אנשים שיצביעו ויאשימו. אנחנו לא מבקשים פיצויים כלשהם כדי לחיות חיי מותרות. כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את מה שמגיע לנו, ופחות

 

כל מה שאנחנו רוצים זה לקבל את שחר בחזרה. את אותה ילדה שלא שותקת לרגע, שלא נמצאת אף פעם בבית, שעולה לכולם על העצבים. לא יותר. לא פחות. כל מה שאנחנו רוצים זה את היכולת לקבל אותה ככה.

 

____________________________________________________

משירביט חברה לביטוח נמסר בתגובה: "שירביט חברה לביטוח שילמה עד כה מאות אלפי שקלים למשפחה ולבנו עם המשפחה. שירביט חברה לביטוח לא יכולה ולא תנהל דיון שעומד ותלוי בבית בבית משפט באמצעות התקשורת. החברה תמשיך לשלם כל סכום שייפסק בבית המשפט בתוקף היותנו מבטחת אחראית והורים בעצמנו".

תגובות (0)
הוסף תגובה