לצאת לדייט ולחזור ממנו בשלום

במאי שנה שעברה סיימתי לכתוב עבודת דוקטורט על אלימות בדייטינג באוניברסיטה העברית. 300 עמודים מלאים בסטטיסטיקות וציטוטים מראיונות, מגובים בספרות אקדמית ותיאורטית.

 

לכאורה המחקר נגמר, אבל בעצם הוא אף פעם לא נגמר, כי כשאני מספרת עליו לעוד ועוד נשים הן ממשיכות לספר לי סיפורים שקרו להן בדייטים. סיפורים אפורים, נשכחים, לא חד-משמעיים על אירועים "קטנים", כאלה שאנחנו אפילו לא טורחות לספר, לפני שאנחנו ממשיכות הלאה.

 

עוד  ב – Onlife:

 

מתוך כל סיפור שמצטרף לעוד סיפור ועוד סיפור, עולה תופעה שחשוב לדבר עליה ולהבין אותה. כשאנחנו יוצאות לדייט, אנו עלולות להיתקל באלימות. אלימות שמכוונת אלינו כנשים, כבנות אדם.

 

אלימות בדייטים מגיעה בצורות שונות

זו יכולה להיות אלימות מילולית עם רובד מיני בנוסח: "רואים שקר לך, הפטמות שלך עומדות" בדייט ראשון.

 

זו יכולה להיות אלימות מילולית עם רובד מגדרי בסגנון: "מי את חושבת שאת, יאללה לכי, יש אלף כמוך, בקצב הזה תישארי זקנה רווקה כל החיים".

 

זו יכולה להיות אלימות נפשית כשהגבר שהחזיר אותה הביתה במכונית פתאום עושה פנייה לדרך חד צדדית, סתם כדי להפחיד אותה ב"צחוק". או כשגבר ממשיך להתקשר ולהטריד בטלפון ובמסרונים למרות שהיא אמרה לו בפירוש שהיא כבר לא רוצה.

 

זו יכולה להיות אלימות פיזית כשהוא תופס לה את היד בזמן שהיא נוהגת, מעיף עליה חפצים וצורח עליה שהיא חוצפנית, רק בגלל שהיא לא מעוניינת להמשיך בקשר.  

 

סיפורים לא חסרים ולהרבה מאיתנו יש סיפור "קטן" ו"לא חשוב" כזה, שאנחנו בקושי זוכרות כי אחרי שהוא קרה ניתקנו קשר והמשכנו הלאה אל הדייט הבא. בחברה שלנו רווקות הרי נחשבת לסטייה האמיתית. הרווקות שלנו היא "אות הקלון", המצב הבלתי נסבל שאנו חייבות לפתור ויהי מה. הרי המטרה הנכספת היא הנישואין, כפי שכולם חוזרים ומדגישים באוזנינו, אז למה לעצור ולעשות עניין מכל איזה דייט שסתם לא הלך?

 

דייט שלישי: לשכב איתו או לא לשכב איתו?

אז אנחנו ממשיכות וזורמות לדייט הבא והנה מגיע מישהו שאנו מעוניינות להמשיך איתו את הקשר, וכאן – התלבטות.

 

בדייט הראשון אנחנו מרגישות שכדאי "לשחק" "קשות להשגה" כי זה המשחק הידוע הממלכד את האישה כיצור פאסיבי שאמור רק להיענות ליוזמה הגברית האקטיבית. כך למדנו שצריך להיות, כך ראינו בסרטים ובסדרות, כך לימדו אותנו בספרים ובשיעורי החינוך. זה מה שנקרא פעם "חיזור". לרצון שלנו אין שום משמעות. גם אם בא לנו ליזום, לגעת, להתחיל, אנחנו מבינות שלא כדאי, כי ניתפס משוחררות מדי.

 

אבל, מסתבר שבערך בסביבות הדייט השלישי, פלוס מינוס, חוקי המשחק מסמנים לנו שדווקא כן כדאי לשכב עם הגבר. כי אם לא, הוא יאבד עניין, ואת תיתפסי כ"מעפנה", אחת שלא זורמת, קרה, שרוטה, אחת שלא שווה להמשיך איתה את הקשר. כך למדנו משיחות עם חברות ועם חברינו הגברים ומטורי יועצים למיניהם.

 

לרצון שלנו אין שום משמעות. גם אם בא לנו לחכות קצת, להאט את הקצב. רק שלא ניתפס ככבדות מדי.

 

גם בהיותנו נשים בוגרות וחכמות, חושבות ומרגישות, אנו לכודות בין תפיסות חברתיות שמקשות עלינו להגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצות. הדרישה הזאת לרצון ידוע וברור בכל רגע נתון היא בעייתית בדייט, בעת שאנו מנסות להכיר מישהו, לגבש דעה ולהבין מה אנו מרגישות כלפיו. לכן גם קשה לנו להגדיר למה אנחנו מסכימות ולמה אנחנו לא מסכימות. מתי אנחנו אומרות כן ומתי אנחנו אומרות לא.

 

האם אמרתי "לא" בקול ברור וצלול?

תחשבו על סיטואציה של דייט, דווקא כזו שמתחילה כנעימה ו"נורמלית", מתקדמת בנינוחות ומאפשרת לכל הקונפליקטים שלנו לבוא לידי ביטוי לצד אלה של הצד השני כמובן. תחשבו על אינטראקציה מינית שמתחילה לזרום: האם בכל רגע נתון אנו נוהגות לעצור ולסמן – זה כן וזה לא?

 

האם זה שרציתי והסכמתי להתנשק מסמנת שהסכמתי גם להתפשט? האם זה שרציתי והסכמתי להתלטף מסמנת שהסכמתי גם לקיים יחסי מין מלאים? האם כשרציתי והסכמתי לקיים יחסי מין זה בהכרח אומר שרציתי והסכמתי למין אוראלי? אנאלי? הרי דייט שזורם ליחסי מין בנוי מרגעים קטנים, שבכל אחד מהם אנחנו צריכות לבטא על פי חוקי החברה ועל פי החוק, הסכמה חופשית.

 

אנחנו לא תמיד אומרות "לא" בקול רם וצלול, גם כדי לא לצאת "פולניות", ואז השתיקה המילולית מתפרשת כהסכמה. לעיתים ה"לא" נאמר בשקט, כי הרי אנחנו כן רוצות את הקשר ולא רוצות לעשות סצנה. לעיתים אנחנו אומרות "לא", אבל זה נתפס כ"כן", כי זה חלק מאותו משחק חיזור שלימד אותנו שאסור לנו לרצות ולהגיד "כן".

 

לעיתים הצד השני לא מקשיב ל"לא" ולא חשוב איך הוא נאמר או כיצד הוא בא לידי ביטוי. כאן אנו מאבדות שליטה על הסיטואציה. מכאן יכול להיות מצב שבו יתקיימו יחסי מין ללא הסכמתנו החופשית. למצב הזה קוראים בחוק הישראלי אונס ובספרות קוראים לו אונס בדייט (date rape). נשים לעיתים עוברות אונס בדייט. זוהי אלימות מינית. תופעה. נשים לא מדברות על כך. הן ממשיכות הלאה.

 

ליהנות מהדייט בלי ספקות

אבל גם מבלי שניכנס לחוק ולהגדרותיו, מבלי שנעשה דרמות מיותרות, מבלי שנקרא לזה אלימות, גם כאשר אנחנו מסכימות, לעיתים אנו מרגישות בתוך תוכנו שלא ממש רצינו. כלומר, אולי רצינו קצת, לגעת, להרגיש, לזרום, להכיר, לא בהכרח "ללכת עד הסוף", אולי בהמשך, אבל לא בהכרח עכשיו. זה לא משהו שנוכל להסביר אותו לאף אחד, אולי אפילו לא לחברות ובודאי לא למשטרה.

 

גם אין צורך במשטרה, הרי הסכמנו, לא אמרנו "לא", זרמנו. זו סתם מן תחושה חמוצה- מרירה כזו, שמתוך כל קולות הרקע שמהדהדים לנו בראש כשאנחנו יוצאות לדייט, עשינו משהו שלא ממש רצינו. הסכמנו, אבל לא באמת. אף אחד לא אשם, סתם באסה, היא תעבור, יאללה לדייט הבא…

 

חשוב שנעצור, חשוב שנדבר על כך, חשוב שנשתף ונבין שאנחנו לא לבד, בהתלבטות, בשאלות, בתחושות הקשות, בפגיעה. חשוב שנייצר לעצמינו מקום בטוח שבו נוכל לצאת לדייט, להנות, להכיר, להתיידד ולאהוב. 

תגובות (0)
הוסף תגובה