כן כן, יודעת, זה בלוג על שיפוצים. רק שבעשרת הימים האחרונים, לא ממש התחשק לי להתעסק במרצפות,הזזת קירות או בחירת נורות. באמת מדהים איך אנחנו מתכננים, וליקום תוכניות משלו.
עוד ב – Onlife:
- "נשים מסובבות אותי על האצבע הקטנה שלהן". קפה עם גדי סוקניק
- מה הקשר בין פמלה אנדרסון ומהטמה גנדי?
- "אם גברים חילוניים שולטים בעצמם מול אישה חשופה – הבעיה היא אצל החרדים". טור
בשישי האחרון, קברנו את פשושית. יום אחרי יום ראיתי אותה מצטמקת, מוותרת, ונכנעת לסדר העולם. עצוב.
פשושית 25.11.95- 2.12.2011
מוזר. כשמצאתי אותה, למרות שזו היתה אהבה ממבט ראשון, לא תארתי לעצמי שנשרוד בזוגיות כל כך הרבה זמן. שש עשרה שנה היינו יחד. כמעט 24 שעות ביממה יחד. יותר ממה שהייתי ברציפות עם הורי, ילדי, בעלי או כל אדם אחר. ימי צילום, מעבר ללוס אנג'לס, פרידות מבני זוג, ימי הולדת, ימים טובים, ימים חרא- היא היתה שם לצידי תמיד.
כל בוקר כשהייתי מתארגנת, היא כבר היתה מחכה חסרת סבלנות על יד הדלת, סקרנית לדעת לאן נלך היום. ליום צילום בערוץ הילדים? ואז תוכל להשתולל עם חברים בשדות של אולפני הרצליה. לחזרות של הקוסם? ואורי פסטר הבמאי שוב יעליב אותה וישאל למה אני לא יכולה פשוט להשאיר אותה בבית. לפסטיגל? שם תבלה בעיקר בחדר הלבשה של הילדים ותקבל המון ליטופים ובמבה.
אני כבר נורא מתגעגעת
לפני כמה שנים, כשהיא הלכה לאיבוד, אמרתי לחברים "זה עצוב, אבל זה רק כלב", אחרי פחות משעה מצאתי את עצמי בוכה בכי תמרורים, מסתובבת סהרורית ברחובות, ולא מסוגלת לחשוב מה יהיה אם לא אמצא אותה.
זה היה הזוי. מדינה שלמה התגייסה לחיפושים, ואפילו כתבי הרכילות, יצאו לרחובות, וביום גשם סוער במיוחד עזרו לי בחיפושים כאילו היתה זו הכלבה שלהם. בסוף, בזכות אייטם שעשה דודו טופז, נמצאה הגברת.
זה בערך היה הרגע היחיד שלא בכיתי בו
כשהכרתי את בן, הייתי בעננים. הכל היה מושלם, חוץ מהעובדה שהיה לו חתול. האהבה היתה גדולה אבל הפחד ש"הילדים" שלנו לא יסתדרו, היה שם גם הוא, ואיתו השאלות של "אז מה נעשה", "ומי יצטרך לוותר", והמחשבה על כמה זה לא פייר שעד שדברים מסתדרים אז זה חייב להיות כל כך מסובך.
בלילה הראשון שהגעתי אליו עם פשושית, נדרכנו שנינו. אני לא אשקר ואגיד שהיתה בין פשושית לצחי אהבה ממבט ראשון, אבל הם בהחלט התנהגו לתפארת מדינת ישראל ולמדו לחיות זה לצד זו.
וגר זאב עם כבש
בימים האחרונים ראיתי אותה נפרדת מהחיים. מכונסת בתוך עצמה, לא זזה כמעט, מסרבת לגעת באוכל או שתיה. ישבתי לידה ולא האמנתי שזה קורה לי אבל בדמעות ביקשתי סליחה. בכל זאת, ב 16 שנה שחלפו, לא תמיד היינו תמימות דעים. אז ביקשתי סליחה על שלפעמים הייתי ממהרת הביתה מיום צילום ושוכחת אותה באולפני הרצליה- ואז כמובן מזמינה לה מונית שתיקח אותה הביתה ("כן,כן, אני יודע איך נראית פשושית אני כבר מביא אותה אליך"), סליחה שלא הקשבתי לאינסטינקטים שלה להיפרד מכמה בני זוג הרבה יותר מוקדם ממה שהעזתי לבסוף, סליחה שלא קניתי לה יותר במבה שאהבה, וסליחה שבתקופה האחרונה היה לי פחות זמן אליה.
קברנו אותה בשדות. היה עצוב, היה קשה, אבל הבחירה לקבור דווקא נתנה איזה סוג של פרידה שלווה יותר. מעפר באת ולעפר תשובי.
אז זהו, נפרדת, אבל לא שוכחת. את הליקוקים באוזן של הבוקר, את הנביחה המיוחדת שנוסיף גם קצת אוכל רטוב ליבש, את סיבובי הפורפרה המוטרפים לגמרי בכל פעם שהגענו לאיזור עם דשא, את השינה צמוד צמוד לאלכס שנולדה, ואת המבט קורע הלב שלך בשעות האחרונות.
מזל שאי אפשר לשקוע יותר מידי. אתמול בערב כבר היתה לי הצגה, תיכף יתעוררו שני המתוקים הקטנים שלי, ואה… כן, יש לי על הראש גם בית לשפץ.
ושניפגש שוב רק בשמחות…