ניהול קריירה: צריך לדעת לעזוב בזמן

יש לי חברה טובה שבזמן האחרון עולה לי על העצבים. באופן עקבי היא יוצאת עם גברים שרחוקים שנות אור ממה שהיא רוצה, אבל כל פעם אותו סיפור, אותו מעגל קסמים נורא שמסתיים בשברון לב:  או שלוקח לה יותר מדי זמן, סבל וכאב להודות בזה, או שבאקט הירואי של מזוכיזם טהור היא נותנת לו לשכנע אותה שזה לא הוא – זו היא: היא לא בסדר, היא לא מספיק משקיעה, היא לא מבינה מה זו מערכת יחסים אמיתית, היא לא יודעת להתנהג ובכלל, אם משהו לא בסדר בזוגיות הזו – זה אך ורק באשמתה, כי הוא מושלם.

 

עוד ב – Onlife:

 

אני אשנה אותו

אבל הכי מעצבן אותי ה"או" השלישי:  או שהיא מבינה מיד שהוא לא מתאים – אבל בטוחה, מה זה בטוחה – משוכנעת! שהיא זו שתשנה אותו.

  • הוא מניאק שנעלם פתאום? אצלה הוא ימתין כל יום ליד הדלת כמו כלבלב עד שתחזור.
  • הוא נכה רגשית? חודש חודשיים בשיקום אצלה והוא יהפוך לגבר רגיש שהכי יכיל אותה בעולם.
  • הוא נשוי ובוגד סדרתי? בשבילה הוא בטוח יעזוב את אשתו.

 

לעומת זאת, לא מעט פעמים היא יצאה עם גבר שאחרי פעמיים-שלוש נפנף אותה כשהוא אומר (נו, טוב – מסמס) לה: " את מהממת, מאד מיוחדת, אבל זה לא מה שאני מחפש. זה לא מתאים לי. שיהיה בהצלחה". ואז, אגב, היא התרסקה, בטוחה שנכשלה ושהיא לא מספיק "שווה".

 

וזה עצוב, כי מדובר באשה שווה ביותר לכל הדעות: בשלה, חזקה, בסוף שנות ה-30, קרייריסטית מצליחה, מלאת חיים, מוקפת חברות וחברים אוהבים, גרושה מבוססת עם ילדים וגם נראית מצוין. והיא כל כך עולה לי על העצבים, כי כשאני חושבת על ההתנהלות שלי ושל מרבית חברותיי עם גברים אני מוצאת המון קווי דמיון.

 

ואני? עושה את אותו הדבר בעבודה

אבל מה שיותר מטריד הוא שבסקירה כנה עד כאב שעשיתי עם עצמי גיליתי, שגם במרבית הארגונים בהן עבדתי, הדגמתי בחן רב את אותו דפוס ההתנהגות: עבדתי בארגונים בהם לקח לי יותר מדי זמן וסבל נפשי להודות שהתרבות, ההתנהלות והפוליטיקה הארגונית לא מתאימים לי. ופרשתי חבולה.

 

במקרים אחרים, גם כשהבנתי שיש פער תהומי בין מה שנכון לי לבין מה שקורה בארגון,  נפלתי כמו זבוב מסומם במסעדת פועלים למלכודת שהבוס כרה לי – מלכודת האשמה: זה לא הוא – זו אני שלא בסדר. וכל הזמן ניסיתי להשתנות. להשתפר. וחטפתי אולקוס.  או שהאמנתי בתמימות מביכה שאצליח לשנות את המנכ"ל, את האנשים ואת הדינמיקה. ובעיקר התעייפתי.

 

גברים לא דופקים חשבון

אני מהמרת על כך שבהשוואה לנשים, יותר גברים בתפקידי ניהול בכירים מתפטרים אחרי תקופה קצרה בעבודה על סעיף "לא מתאים לי". בלי להתפתל ובלי להתנצל בפני אף אחד, בלי להאשים אף אחד, בלי לשכנע שלא היתה ברירה אחרת. מבחינתם דווקא היה די בסדר פשוט באמת לא מתאים להם או שהם שווים יותר, או שמגיע להם יותר והם גם יקבלו יותר. אי לכך ובהתאם לזאת – הם שמים את המפתחות והולכים. מבלי למצמץ.

 

מעטות הנשים שהכרתי ועשו את אותו המעשה (לעזוב תפקיד חדש אחרי זמן מאוד קצר). הן לא היו מסוגלות לסכם את ההרפתקה במשפט הקצר, אלא השקיעו לא מעט זמן ואנרגיה בלהסביר שהמצב היה כל כך בלתי נסבל ובלתי אפשרי, ושהן הגיעו לנקודת שבירה והבינו שאין יצור אנושי חי שיכול היה לתפקד בסיטואציה הזו. באופן חד משמעי ואבסולוטי פשוט לא היתה ברירה אלא להתפטר.

 

ולמה? כי ההחלטה הזו, הכל כך לגיטימית, לא להישאר במקום שלטעמנו לא מספיק מעריך את כישורינו ולא מעניק לנו מרחב פעולה וסמכות לצד האחריות הכבדה שמוטלת עלינו – נתפסת בעינינו כסוג של כשלון: הרי גבר בטוח יצליח לשנות את המערכת ולנכס לעצמו את ההערכה והסמכויות שאותן הוא רוצה – אז איך נוכל להרשות לעצמנו כנשים לפרוש?

 

תמיד גם נדמה לנו שאם נעזוב מקום עבודה בגלל סכינאות, חצרנות ופוליטיקה שאינם מתאימים לנו או כי הממונה עלינו הוא טיפוס וולגרי שאוהב לצעוק, ללגלג ולהעליב את כפיפיו, גם אם הם סמנכ"לים בכירים, ננציח את התפיסה שנשים חלשות יותר, רגשניות, "נעלבות". זהו עולם "מחוספס" של גברים, הבוס הרי צועק על כולם – אז לא נשברים ומוותרים בגלל שטויות שכאלה. 

 

כמה שאנחנו טועות!

זו לא אני, זו לא את – זה הארגון. ככה הוא בנוי, אלו הם אנשיו וזוהי התרבות הארגונית שלו. מה שחשוב הוא תמיד לזכור שיש לא מעט ארגונים אחרים, בעלי התנהלות אחרת, טובה ומתאימה יותר עבורינו ולכן אסור לנו להמשיך לחשוב שביכולתנו לשנות, אלא חובה עלינו לדעת לבחור נכון. בשביל עצמנו.

 

נשים יקרות, כמו בזוגיות, גם בעבודה – מתנהל לו משחק. וכמו ילדים, והאמת שכמו הגברים – גם לנו יש זכות מלאה להגיד: "הכל בסדר, המשחק בסדר, אבל לא מתאים לי. לא רוצה לשחק בזה. רוצה משחק אחר שמתאים לי". לי לקח הרבה זמן להבין שכאישה, יש לי קושי גדול להגיד זאת בפה מלא.

 

אולי זו לקיחת האחריות המלאה שלי (והפתולוגית יש לומר) על כל מה שקורה, אולי זה הדרייב הגדול כל הזמן להוכיח את עצמי ואת היכולת שלי להצליח בעולם של גברים, בדרג ניהולי שלא הרבה נשים מגיעות אליו, אולי זה הפחד הגדול מכישלון. מן הסתם זה שילוב קטלני של כולם יחד. בשורה התחתונה במשך יותר מדי זמן הייתי עסוקה בנסיונות סרק לשנות את המשחק, במקום להבין שהמשחק הוא נתון, ולא לשיקולי.

 

איך עשיתי את השינוי

השינוי הגדול שעברתי הוא שבמקום להשקיע את כל זמני ומרצי רק ב"למכור" את עצמי למעסיק ולארגון – גם בתהליך הגיוס אבל גם כל יום בתפקיד, למדתי להתרכז גם במה שקורה מסביב ולהחליט: האם אני יודעת מהם חוקי המשחק הארגוני שבו אני נמצאת? האם הם מתאימים לי? האם אני רוצה לשחק את המשחק הזה?

 

אם לא, הכל בסדר – אני יודעת מה הערך שלי, והוא לא יקטן אם אסרב או אפרוש. לא נכשלתי, אלא התקדמתי עוד צעד בדרך להצלחה – שהרי יש עוד משחקים בגינה, שמתאימים לי בול. ואכן, בשלב ראשון עזבתי מקום עבודה לאחר זמן די קצר פשוט כי לא התאים לי.

 

וכמו בהיררכית הצרכים של מאסלו, גם כאן יש שלב מתקדם יותר: לי כבר לא מספיק לדעת שאני יודעת לשחק את המשחק – אני רוצה גם ליהנות ממנו. אני עובדת  יותר מ- 12 שעות ביום. קורעת את התחת. מביאה הרבה ערך לארגון. מוכשרת. עם קבלות. מגיע לי.

 

ולסיום, קטע אמיתי מהחיים. שלי:

בתזמון מושלם, בתקופה בה כתבתי את הטור הזה התחלתי לצאת עם מישהו. יצאנו כמה פעמים והיה כיף ומעניין: הוא חכם, מצחיק, מצליחן ונראה טוב. "שווה". בפעם החמישית שיצאנו התחלנו להתקרב והעניינים החלו להתחמם: הוא משך אותי אליו והחל לחבק וללטף אותי ברוך.

 

באותו רגע הוא גם עצם את עיניו ואמר בשקט: "רק שתדעי שאני לא פנוי רגשית לקשר עכשיו". עצמתי גם אני את עיני לרגע, פקחתי אותן שוב והתנתקתי מחיבוקו.

 

"את כועסת?" הוא שאל.

"לא", עניתי ברוגע, "זו זכותך להרגיש כך, אבל ברגע זה שינית את חוקי המשחק והוא כבר לא מתאים לי. ניפרד כידידים".

 

הוא ליווה אותי למכונית שלי. חייכתי אליו ואמרתי לילה טוב. 

 

נכנסתי למכונית, התחלתי לנסוע, חייכתי ואמרתי לעצמי:" את מלכה"!

 

תגובות (0)
הוסף תגובה