יום השואה הבינלאומי: מה לזכור, מה (לא) לשכוח

באביב 1988 פורסם בעיתון "הארץ" מאמר שכתב פרופ' יהודה אלקנה, אז ראש המכון להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ומנהל מכון ון-ליר בירושלים. המאמר, "בזכות השכחה", הפך עם הזמן לטקסט קאנוני בנושא תודעת השואה. "איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן", כתב.

 

עוד ב onlife:

 

"בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – 'זכור'! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. 'זכור' יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת".

 

למעלה מארבעים שנה לפני כן פורסם באותו העיתון "נדר" שכתב אברהם שלונסקי, שיר שהיה ועודנו טקסט קאנוני, המוכר והידוע מטקסים כה רבים, בדרך כלל בכ"ז בניסן, בו הזהיר, התרה, ציווה "דבר לא לשכוח – עד דור עשירי".

 

איך אפשר לשכוח את השואה?

על אף השנים המפרידות ביניהם וההבדל התהומי במסר ואולי בזכותם, טקסטים אלה הם בבחינת טקסטים מייצגים בהקשר של זיכרון השואה בארץ; מה על הדור הבא של האזרחים והאזרחיות בישראל לזכור, ומה עליהם, אם בכלל אפשר לומר זאת בקול, לשכוח, וכיצד? זאת בעיקר בהקשר של התוכן והאופן שבו הילדות והילדים שלנו לומדים על השואה במסגרת מערכת החינוך הפורמלית של מדינת ישראל, המאוחדת והמפוצלת לגווניה ולזרמיה – ממלכתית, ממלכתית-דתית ואחרת – מגן הילדים ועד בכלל.  

 

במסגרת לימודיהם בבית הספר לחינוך משתתפים הסטודנטיות והסטודנטים במכללת סמינר הקיבוצים בסמינר שואה וג'נוסייד. בין מטרותיו לעורר בקרב המורות והמורים של הדור הבא סקרנות ורגישות, הן בהקשר של משמעויותיה של השואה כמאורע חסר תקדים בהיסטוריה של העם היהודי, והן בסוגיה הרחבה והפחות מוכרת של הג'נוסייד (רצח-עם), במיוחד במאה העשרים. 

 

 

הסמינר מתקיים במתכונת של יום עיון, ובו כמה מושבים. המושב הראשון מוקדש ללמידה ולדיון משותף במושגים ובמונחים המרכיבים את שמו של היום: "שואה" מהי? ומה זה בדיוק ג'נוסייד? מה בין השואה "שלנו", היא חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, לבין "שואות" של אחרים, בראשית המאה העשרים ובסופה – בארמניה, ברואנדה – וגם בתקופות קודמות, למשל באמריקה הצפונית?

 

מרב מיכאלי ופליטי דארפור

עיקרו של המושב השני הוא מפגש עם עדות ועדים וצאצאיהם, בני ובנות הדור השני והדור השלישי: מפגש מרגש עם איל צוקרמן-מנשס, נכדתם הבכורה של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, מבכירי האוחזים בנשק במרד גטו ורשה ובארץ ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות; מפגש מרתק עם ז'וז'י קסטנר, בתו של ד"ר ישראל קסטנר, גיבור לאומי אמיץ-לב שהשתתף בפעילות להצלה המונית של יהודים בבודפשט הכבושה, בין היתר באמצעות משא ומתן כמעט בלתי אפשרי עם אדולף אייכמן, שב-1957 נרצח בידי מתנקש, ועם נכדתו, מרב מיכאלי, מפגש נוגע ללב עם פליט מדארפור שבשנים האחרונות בונה פרק חדש בחייו במדינת ישראל, בהנחייתם של חברי הוועד למאבק ברצח עם.

 

במושב נוסף נחשפו פרחי ההוראה להיבטים חדשים בנושא זיכרון השואה בחברה הישראלית, כששמעו על יחסו של הציבור החרדי לשואה, נושא שלנוכח ההפגנות בירושלים במהלכן נוצלו והוזלו סמלים מתקופת השואה קיבל משמעויות אקטואליות. באחד מימי העיון הוקדש מושב זה לנושא יחסה של החברה הפלסטינית-ישראלית לשואה, בו התארח הסופר והעיתונאי נזיר מג'לי, שסיפר בין היתר על המסע שהוביל יחד עם הכומר אמיל שופאני לאושוויץ בשנת 2003.

פעילות זו בבית הספר לחינוך מתקיימת דווקא לא במועד המקובל, הוא כ"ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה כפי שעיגנה אותו הכנסת בחוק מיוחד בשנת 1959. זאת מתוך הנחה שהעיסוק בנושא השואה אינו מתייחד ליום זיכרון זה בלבד, שעוגניו המרכזיים הם הטקסים – מהטקס בבית הספר דרך הטקס העירוני ועד הטקס הלאומי: בפתיחת היום ברחבת יד ושם ובה נכבדים, שש משואות וכיתת צנחנים, ובנעילתו בקיבוץ לוחמי הגטאות – והצפירה המרתיעה בשעה עשר בבוקר.

 

לדבר על השואה בכל הזדמנות?

בשיח הציבורי הישראלי העיסוק בשואה הוא קבוע, יומיומי: היא מרחפת מעל מדיניותה של ממשלת ישראל מאז ומתמיד, משתלבת ברטוריקה של קבוצות שונות בחברה, ונוגעת באופן אישי – משפחתי, ממשי או מטאפורי – לכל אחת ואחד מאיתנו. הרי אין יום בו השואה אינה לא נזכרת.

 

לצד מטרותיו לעורר מחשבה, רגישות וסקרנות, נועד יום עיון זה לשחרר את העיסוק בשואה, גם אם לרגע קט, מהמסגרת המוכרת, לעיתים פרובינציאלית, ולפעמים גם להטיל בה ספקות.

 

יום השואה הבינלאומי החל ב-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ, הוא הזדמנות לעסוק בהיבטים רחבים יותר של נושא השואה, שעניינם סבל כלל-אנושי ולאו דווקא יהודי, פרטיקולרי; זוהי הזדמנות לעסוק בנושא השואה בהיבט רחב יותר, מנקודת מבט אחרת, לאו דווקא תוך הצגת אופוזיציה למוכר ולידוע וגם לא כאלטרנטיבה לו, אלא כהשלמת החסר, שברבות השנים מתבררת כהכרחית וכחיונית. כמו בהקשרים רבים אחרים, בידי צעירות וצעירים אלה הדבר.

 

 

ד"ר שרון גבע מרכזת את סמינר שואה וג'נוסייד במכללת סמינר הקיבוצים

תגובות (0)
הוסף תגובה