מיוחד ליום המשפחה: טור של אפרת אנזל – על אהבה שלא ממבט ראשון

תשעה חודשים את סוחבת את הילד שלך בתוך הבטן. תשעה חודשים שבהם אמור להיות לך מספיק זמן לעכל את העובדה שהדבר הזה, שזז לך בתוך הבטן כמו גרמלינס על אקסטזי, יהיה קשור אליך גנטית, פיזית, מנטלית ורגשית לשארית חייך.

 

עוד ב-Onlife:

 

אני זוכרת את היום בו ילדתי. רגע, ניסוח מחדש: אני זוכרת את הימים בהם ילדתי. 12 שעות של צירים בבית, 34 שעות בחדר לידה, בלי אפידורל (למה בלי אפידורל? כי אסור לי לקבל אפידורל, זה לטור אחר), ואחריהן ניתוח קיסרי בהרדמה כללית (למה הרדמה כללית? כי אני לא יכולה לקבל אפידורל, ראו סוגריים קודמים). שעה אחר כך אני מתעוררת בחדר ריק. אני לבד. הדבר הראשון שאני מבינה זה שלא כואב לי יותר. הדבר השני שאני מבינה זה שכל הבטן שלי מלאה סיכות. אני נוגעת בהן. רק אז אני מבינה שהבטן שלי שטוחה יותר. ורק אז מבינה שאני אמא (פחח! חושבת שאני מבינה)' ואני שואלת איפה רם איפה הילד.

 

אבל אף אחד לא שומע. אני לבד. אמרו להם שלא אתעורר כמה שעות אז הם לא כאן. איפה הם? באותו רגע נכנסת אחות. אני מייללת שאני רוצה את בעלי. תוך כמה דקות או אולי הרבה יותר (באמת שתחושת הזמן לא פקטור בשלב הזה), בעלי נכנס לחדר, ובידיו חבילה זעירה, עטופה וישנה. באינסטינקט של עולמות קדומים אני מורידה את החלוק, לוקחת את החבילה ומצמידה אותה לשד שמאל. הוא נצמד. הוא יונק מושלם. איזו הקלה. איזה ילד.

 

עם אור בגיל 4 חודשים

 

אני אמא איומה?

מצעד האיוולת, סליחה, מצעד האורחים, מתחיל תוך דקות. את נפוחה, כאובה, עייפה, מותשת, גמורה. את ללא סופרלטיב שיתאר מספיק טוב כמה את חבוטה. אבל מצעד האורחים רוצה אותך מאושרת. "ואו, איזה מדהים, את בטח מאושרת. את בטח אוהבת אותו בטירוף!".

 

אה? סליחה? אני מה? מאושרת? אוהבת אותו? את מי? את הדבר הקטן הזה שבידיים שלי? "אה… אני מאושרת שזה נגמר ו…אהמ אני עוד לא אוהבת אותו. אני לא מכירה אותו בכלל". המבט ההמום של האדם שמולי הספיק לי כדי להבין שזו ממש, אבל ממש, לא התשובה הנכונה. "את אמא, מה ז'תומרת את לא אוהבת את הבן שלך?"

 

שיקפצו לי כולם, זה מה שעובר לי בראש באותו הרגע. אני מסרבת לשחק את המשחק של המין האנושי המתורבת. זו היתה האמת באותו הרגע: אני לא אוהבת אותו. למען האמת אני לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי מה אני מרגישה כלפיו: אני חווה לראשונה בחיי תחושה מוזרה של אחריות עצומה. ברור לי מהרגע הראשון, בפנים, בקישקעס, שהדבר הזה שצמוד לי לציצי זה הדבר הכי חשוב לי בחיים. ברור לי מהשניה הראשונה שנגעתי בו שהחיים שלו יותר חשובים לי מחיי שלי. ברור לי משבריר המגע הראשון שאני אלחם עבורו עד קצה היקום ובחזרה. אבל אהבה? אני לא מכירה אותו בכלל. אהבה זה רגש אחר, זה רגש שנבנה. אתם מתבלבלים, זה לא זבנג וגמרנו.

 

החלטתי שאני לא נותנת להם לתת לי להרגיש שאני דפוקה, שאנשים מצליחים להתאהב בילד שלהם בשניות ואני אולי נכה, אבל כשזעקות ה"יו, איך את בטח אוהבת אותו" חזרו ונישנו עם כל מבקר, התחלתי לחשוב שאולי, אולי אני בכל זאת אמא איומה. שלא יכול להיות שכולם אוהבים ומאושרים מהרגע הראשון, ואני צריכה זמן. זה עשה אותי עצובה. הרגשתי את הבטחון הולך לאיבוד. הרגשתי שאני שוקעת. לא נתתי לכם לתת לי להרגיש שאני דפוקה אז לקחתם את זה בכח. 

 

אור בן שנה

 

כמה מחשבות רצו אז בראש. כמה אנרגיות בזבזתי על הבלבול הזה. ואלו לא ימים שיש לך עודף מהמושג הזה, אנרגיה. את מניקה עשרות שעות ביממה (כן, גברים ועלמות צעירות, בחודש הראשון את מניקה שעות בכל יום), את לא ישנה, ההורמונים משחקים לך ברכבת הרים, יש בעל שצריך לתחזק, אוכל שצריך לבשל, כביסות שבודקות את המיתוס של סיזיפוס, מבקרים שמצפים לכוס קפה (אחרת איך יוכלו לשבת מולך ולספר לך שאת מאושרת) ואת? ביקום מקביל, של מחשבות ואשמה.

 

אחרי כמה ימים, ובעיקר לילות, התעשתתי, והבנתי שאני צודקת. שאני מתעקשת לאמר בקול רם את מה שאלפי אמהות מרגישות בשקט. ביום שילדתי הגיעה לבקר אותי החברה הכי טובה שלי. בברכה הצמודה למתנה היא כתבה רק משפט אחד: "ברוכים הבאים לעולם של רגשות האשם". כמה נכון, רק חבל שהאנשים הקרובים אליך ביותר, במקום להקל עליך את התקופה הראשונה, מזינים חלק ניכר מאותם רגשות אשם. המשפט הזה, כבר שש שנים וחצי, מהדהד בראשי יום יום. ובאותם ימים ראשונים של קושי, המשפט הזה אפשר לי להחזיק את הראש למעלה.

 

חוכמה לאחר מעשה

היום, שש שנים וחצי אחרי, כשאני יכולה להגיד בבירור שאין דבר שאני אוהבת יותר מהבן שלי בעולם הזה, אני יכולה גם לאמר שכולכן וכולכם מרגישים אותו דבר, רק לא מספיק מתוסבכים כדי להתעקש על האבחנה בין אחריות לאהבה.

 

אי אפשר לאהוב אף אחד מהרגע הראשון.

 

אהבתי את אור כבר קצת בלילה הראשון, אבל אולי זה בגלל שהוא נתן לי לישון חמש שעות ברצף. אהבתי את אור קצת יותר ביום השני, בגלל שהוא נתן לי לחתל אותו למרות שהרמתי אותו בפלגמטיות בלתי חיננית בעליל. אהבתי אותו עוד יותר ביום החמישי, בגלל שהוא כל כך הצחיק אותי בבגדים של הפועל הרומני שסבתא שלי קנתה לו (הוא כל כך הצחיק אותי שנפתח לי תפר מהניתוח, אבל זה לטור אחר), ואהבתי אותו עוד קצת בברית המילה, שבה הוא חרפ כאילו כרגע עושים לו מסג' שוודי.

 

אור היה תינוק מהאגדות. אבל הייתי אוהבת אותו גם אם היה סיוט בלתי נגמר, אולי זה רק היה לוקח עוד קצת זמן.

 

אני לא יכולה להצביע על הרגע בו הבנתי שאני ממש בעניין שלו, שאני ממש אוהבת אותו. זה הרי לא בא ברגע אחד. האהבה הזו נבנית מיום ליום, וכל יום אני אוהבת אותו יותר. אבל בדבר אחד אני בטוחה: הציפיה שנאהב את הילדים שלנו מהרגע הראשון, שנתעלף מכל שטיק שלהם מהשניה הראשונה, היא המפתח ללא מעט דכאונות אחרי לידה. כי הציפיה הזו מבלבלת בין אחריות לאהבה. וסליחה, כשאת גמורה, עייפה, מלוכלכת ורעבה, ואת כל כך לא אוהבת את עצמך, הציפיה שתאהבי את היצור שגרם לכל הסמטוחה הזו היא פשוט לא ריאלית.

 

אמא אפרת אנזל ואור בן 6

תגובות (0)
הוסף תגובה