מיכל אנסקי: הגיע הזמן לתו תקן לירקות ופירות

הנה עובדה לא כל כך ידועה: ישראל היא אחת ממעצמות היצוא החקלאי העולמי. תנאי מזג האוויר ואיכות האדמה מאפשרים בית גידול אידאלי לפירות, ירקות ועשבי תיבול בעשרות זנים, גדלים, מינים צורות וצבעים. 

 

עוד ב-Onlife:

 

אחת השיחות הראשונות שהיו לנו הזמן פיתוח שוק האיכרים של תל אביב לפני כשנתיים היתה עם שף בכיר בישראל שסיפר לנו איך בנסיעתו האחרונה לרנג'יס, השוק הסיטונאי של צרפת, התייפח כרגיל מקנאה על ירקות מיוחדים שמצא שם ושאל "למה, למה אין לנו כאלה ירקות בארץ?". ואז, כשהתחדד מבטו, ראה שורה קטנה בתחתית עטיפת הירק שאמרה "grown in Israel".

 

השיחה הזו הייתה הרגע בו שיר הלפרן ואני הבנו שלמעשה נוספה לנו עוד מטרה לפתיחת שוק האיכרים הראשון של ישראל -הבאת כל הזנים המיוחדים והנהדרים שגדלים בארץ בתנאי גידול גבוהים ומחמירים אבל בורחים לנו בין הידיים והולכים ישר לייצוא.

 

מה אתם יודעים על הירקות שלכם?

חוויית הקניה של תוצאת חקלאית טרייה שונה בתכלית בישראל מאשר במקומות אחרים. על מדפי המרכולים במקומות הנאורים בעולם יופיע שלט ליד כל פרי וירק המפרט פרטים ביוגרפיים. תעודת זהות זו משמשת כלי עבור הצרכנים לבדיקת איכות המוצר שהם קונים.

 

בעוד שוקי האיחוד האירופי מחייבים את רשתות השיווק לצייין באיזה זן מדובר ומהיכן הגיע – בישראל מסתפקים רק בפרט אחד: המחיר לק"ג. בישראל, הפקטור היחידי באמצעותו נוכל לבחור פירות וירקות מתבסס על פי מחיר ואיך שהירק או הפרי נראה.

 

 

פועלים פה שני כוחות: התחרות בין רשתות המזון גורמת לצניחת מחירים שלכאורה מטיבה עם הצרכן, והטכנולוגיה החקלאית המאפשרת פיתוח גנטי של זנים שמהונדסים כך שיהיו גדולים יותר, יפים יותר, ובעיקר עמידים יותר מול נזקי הזמן. כולנו מכירים את האכזבה כשנוגסים בתות אדום, גדול ובוהק ומגלים שטעמו מזכיר טעם של עגבניה דלוחה.

 

לפני שנתיים, מרבית התותים ששווקו בישראל נמצאו בכלל כבלתי רואיים למאכל אדם כתוצאה מריסוס יתר. אותם חקלאים גידלו במקביל תוצרת מוקפדת בחממות נפרדות ועמדו בתנאים מחמירים של חוקי התקן האירופאי. 

 

מי מרוויח? כולם חוץ מהצרכן שמשלם יותר על המשקל ומקבל הרבה פחות בטעם, בערך התזונתי ובמידת הטריות.זכותהציבור לבחור וחובת המשווקים ליידע מתקבל הרושם כי כל החברות והגורמים שמסביבנו משלבים זרוע בזרוע ומונעים מאתנו מידע אלמנטרי המפרט מאין מגיע האוכל שאנו אוכלים ומאכילים בו את משפחותינו, ואיך הוא מיוצר.לעיתים מספיק לדעת רק את המקום ממנו הגיעה התוצרת כדי להעריך את איכותו.

אם תראו בסופר קיווי, שמצויין לידו שהגיע מניו זילנד, שאר הפרטים מהביוגרפיה שלו יתקבלו למעשה באופו אוטומטי: הוא נדד קילומטרים כדי להגיע למדף, הוא נקטף לפני שבועיים לכל הפחות, עבר מהשדה למשאית, הוטס וכו'. אם כל זה נחשב טרי – אז אני פטרוזיליה.

 

טרי או טעים הם כבר לא פקטור לאיכות

נכון להיום, החקלאים קשורים בחוקים דרקוניים לרשתות השיווק, המחייבים אותם לתת כך וכך קילוגרמים בעבור מחירי רצפה,ומי שלא עומד ברף – שלום. החוזים האלה מאלצים את החקלאים להפסיק לגדל זנים עונתיים: זנים מיוחדים עם טעמים שונים ומרקמים שונים, כאלה שגדלים לעתים רק חודש בשנה והעם שלהם הוא הוא "הטעם של פעם" שכולנו מתרפקים בזכרונות, ושנשלח בימינו בעיקר לחו"ל.

 

כל עוד הזנים המיוחדים שגדלים בישראל יוצאים לשווקי אירופה ומדלגים על הצרכן הישראלי, בעוד שרק בשווקים או בקנייה ישירה מהמשק יכול הצרכן לשלוט במידת האיכות והטעם, נותר רוב האוכלוסייה בקיפוח.

 

זכותנו הבסיסית היא לדעת מה תקן הירקות והפירות שלא נשלחו לחו"ל והושארו לצרכן הישראלי, וזכותנו לבחור אם המחיר שאנו נדרשים עבורם הוגן. אך התממשות הזכויות האלמנטריות הללו רחוקה מתמיד כל עוד משמעות המילה "טרי" עבור מנהלי רשתות השיווק היא בסך הכל "נרקב מהר יותר".

 

אי הפיקוח – סכנה בריאותית

אינספור מחקרים מתריעים על הסכנה ממחלות שנגרמות על ידי אכילה של פירות וירקות לא בטוחים: בארה"ב לבדה יש בכל שנה 76 מיליון מקרים של מחלות הנגרמות על ידי אוכל מזוהם: סרטן, סלמונלה, איקולי, הרעלות קיבה ועוד. 

 

בארה"ב, מנהלת המזון מנהלת המזון והתרופות אחראית לפקח על פירות וירקות, לקחת דגימות ולהגן על בטיחות הציבור. באירופה, קיים מנגנון בדיקת איכות וכמה רמות של תו תקן לאיכות ובטיחות מזון. התקן האירופי מבחין בין תוצרת חקלאית סוג א', ב' וג' קובע בין היתר מהי עגבנייה בשלה לקטיף, ומהי רמת סוכר נאותה במילון, ענבים, אננס וכדומה –  עלמנת לאפשר לצרכנים בשלות וטריות מרבית.

 

מוסד נוסף הקיים באירופה, ארה"ב וקנדה נקרא אבטחת איכות המזון ובריאות הציבור. מוסד זה שייך למשרד החקלאות ובודק באמצעות דגימות ובדיקות מעבדה

שאריות חומרי הדברה וזרחנים אורגניים.

הצרפתים, למשל, הקימו מנגנון אכיפה מרשים ויעיל, מעין משטרת פיקוח על חומרי מזון. בשווקים, משוטטות ניידות המופיעות במפתיע אל מפתן החנות. צוות מפקחים לוקח דגימות (בתשלום) ובודק אותן במעבדות המתקדמות בעולם. במידה ונמצא מפגע בריאותי, או לחילופין היצרן קיבל או לא קיבל מידע על המרכיבים – החנות נסגרת לאלתר והקנסות כבדים.

 

בישראל איש לא מקדיש תשומת לב לבטיחות המזון. האם הסיבה לכך יכולה להיות בעובדה שיש ניגוד אינטרסים מובהק לשני גורמים האחראיים על בטיחות האוכל שמוגש לציבור: משרד הבריאות ומשרד החקלאות?

 

משרד הבריאות מעודד אכילה של פירות וירקות, וכל עוד עגבנייה וגזר הם פשוט עגבנייה וגזר, מבלי שנסע כמה רוססו מאיפה הגיעו ומתי נקטפו – תהליך הקנייה הוא לא בחירה אלא הימור: במקרה הגרוע לא נרוויח ערכים תזונתיים, ובמקרה החמור נידבק במחלות. היכן האחריות של משרד הבריאות כלפי אם המבקשת לתת אלטרנטיבה ביתית לגרבר עבור התינוק שלה?

 

הגוף השני הוא משרד החקלאות, כמובן, שתפקידו הוא בראש ובראשונה לקדם מכירות של תוצרת ישראלית, בעוד שבריאות הציבור הופכת משנית לאינטרסים החקלאיים-פיננסיים האלה. משרד החקלאות אמנם הקים את האגף להגנת הצומח האחראי לבדיקת פירות וירקות מיובאים ומיוצאים – מדוע לא קיים אגף דומה לשוק המקומי?

 

בסיטואציה כזו, ששני המוסדות האחראיים מתעלמים מאחריותם לשמירה על בריאות הציבור, נותר לנו רק לקוות שכל המתפרנסים מהדבר – החקלאים, בתי האריזה, המשווקים, עובדי הסופר מרקט והמוכרים בשוק – עושים כמיטב יכולתם למנוע מאיתנו לחלות. ולא מדובר רק במחלות המועברות על ידי מזון שרוסס יתר על המידה בכימיקלים מסוכנים, אל ובעיקר במים, בזבל, בידיים של אנשים החולים שמטפלים במזון, במשאיות, במתקני האכסון, בציוד ובחומרי האריזה.

 

המשוואה היום היא פשוטה: ככל שהמסע של הגידול החקלאי מהשדה לצלחת, או בשפה המקצועית "השרשרת הקרה" תהיה קצרה יותר – כך הסיכוי שלנו לחלות יורד. השינוי בייצור ובשיווק של תוצרת חקלאית צריך להתרחש במקביל ליצירת מנגנון פיקוח בריאותי ותו תקן. זוהי אחריות ממשלתית לקחת דגימות ולדאוג ליידע את הצרכנים באיזה סוג תוצרת מדובר, מאין הגיעה, מתי נקטפה, כמה תחנות עברה בדרך למדף.

 

זוהי אחריות בריאותית לקחת דגימות ולבדוק האם הירקות רוסס על פי חוק, האם מקורם בזרעים מהונדסים גנטית, האם נגעו בהם ידיים מלוכלכות או מים מזוהמים והאם תחנות בדרך למדף היו סטריליות. זוהי אחריות חברתית ותרבותית להביא לידיעתם של הצרכנים איזה זן הם קונים.

 

תו תקן לתוצרת חקלאית הוא הפתרון היחידי וההגיוני. אותו תו תקן שחקלאינו הטובים ביותר נדרשים לעמוד בו בעת שהם מגדלים ומייצאים את תוצרתם לחו"ל. האחריות צריכה לעבור מהחקלאים והמשווק למנגנון ממשלתי חף מאינטרסים, המפקח על איכות התוצרת המוגשת לצרכן.

מיכל אנסקי משתתפת ב"הייד פארק נשים" של Onlife ונעמת שיתקיים ב-15 במרץ בנמל ת"א, מהשעה 12:00 ועד 20:00.

 

לחצו לנאום המלא:

תגובות (0)
הוסף תגובה