קפה עם החותרת יסמין פיינגולד: יש חיים אחרי התאונה

אני אוהבת כשלא מקשרים ביני לבין "המקרה".

אם לא מקשרים אני מבסוטה, אני מרגישה שעשיתי את שלי. כי אם אנשים ישר מבינים שאני הבחורה מהתאונה, אני צריכה להוכיח שאני בסדר, ואני בסוג של מבחן, אבל אם הם לא מקשרים, אני יכולה להתנהג בטבעיות.

 

עוד ב-Onlife:

 

אנשים מתייחסים בזלזול לנפגעי ראש, רואים מישהו שמתנהג מוזר, או בצורה קצת אינפנטילית, וישר מבטלים אותו או חושבים ש"הלך לו הראש", זה לא נכון, זה שמישהו מתנהג בצורה ילדותית לכאורה, לא אומר שאותו בנאדם חושב כמו ילד. כל אחד נדפק מזה אחרת, זה לא מעיד על שום דבר.

 

בזמן השיקום הרגשתי כאילו נגמרו לי החיים.

בהייד פארק נשים של און לייף אני אדבר על חשיבותה של התקווה. על זה שאפשר ליפול עמוק מאוד אבל כל אחד צריך תקווה ולהאמין בעצמו. בזמן השיקום הרגשתי כאילו איבדתי הכל. הכל הלך. הרגשתי שנגמרו לי החיים ואני אהיה תקועה בבית לוינשטיין לנצח. לאט לאט מגלים שזה לא באמת ככה. צריך להילחם על הדברים שאנחנו רוצים, זה לא בא בקלות ולא תמיד מצליחים. אבל בגדול, בסופו של דבר, זה קורה. פשוט אסור לוותר.

 

אני לא זוכרת שום דבר מהתאונה עצמה וכנראה גם לא אזכור.

בעקבות התאונה הייתי מאוד מסוקרנת לדעת איך המוח עובד ואיך הזיכרונות באים לידי ביטוי, אז לקחתי קורסים בפסיכולוגיה קוגניטיבית. למרבה האירוניה באחד השיעורים המרצה באוניברסיטה דיבר על נפגעי ראש וענה לשאלות ואמר שאי אפשר לשקם במצבים מסוימים את הזיכרון, ואני עומדת מולו, וכאילו "הלו", אני הדוגמא החיה לזה שאפשר.

 

באוניברסיטה למדתי שאם אתה נפגע ראש כתוצאה מחבלה או תאונה כלשהי, אז לא ניתן לזכור את האירוע הטראומטי. המוח עושה סוג של shut down. זה הדרך שלו להגן על עצמו. בהתחלה נורא רציתי להיזכר בתאונה, היום אני כבר לא יודעת אם אני רוצה, אני מניחה שאם כל-כך קשה לי לזכור את זה, כנראה זה לא היה נעים במיוחד.

 

יסמין פיינגולד לפני התאונה

את התקופה באיכילוב אני בכלל לא זוכרת.

הגענו לשם לבדיקות לפני שנה וזה נראה לי הזוי לגמרי, אני בכלל לא זוכרת שהייתי שם, אבל אני גם לא זוכרת את האישפוז בבית לוינשטיין, למרות שאני עדיין מגיעה לשם לטיפולי שיקום.

 

הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי בבית לוינשטיין, הגעתי והאחיות אמרו לי "שלום יסמין" ו"מה נשמע?" ואני לא הבנתי איך הן בכלל מכירות אותי, עד שאמא שלי אמרה שאנחנו בשיקום כבר כמה חודשים טובים. פשוט לא זכרתי.

 

לאט לאט אני מתחילה לזכור דברים.

הרבה זמן לא זכרתי בת כמה אני. בהתחלה חשבתי שאני בכלל בת 12, ואחרי איזושהי תקופה חשבתי שאני בת 15, ולאט לאט התחילו לחזור לי עוד זיכרונות מכל מיני תקופות: התיכון, הטירונות, לרגע חשבתי שאני שוב בצבא.

 

לא כל הזיכרונות חזרו, ולא בטוח בכלל שהם יחזרו, המצב שלי משתפר כל הזמן אבל גם היום אני לא זוכרת הכל בדיוק. כששואלים אותי בת כמה אני, אני מחשבת את השנה בה נולדתי ואת השנה בה אנחנו היום, ולפי זה יודעת מה לענות. זה לא בא לי טבעי כמו לאנשים אחרים שפשוט יורים את התשובה. אני חושבת באיזה חודש אנחנו ובאיזה חודש נולדתי והאם כבר מלאו לי 22 או 23. אני משתמשת בכלים שלימדו אותי בבית לוינשטיין.  

 

בבית לוינשטיין לימדו אותי שיטות "מעקפים" של הזיכרון.

בהתחלה היתה לי אובססיה לסודוקו, עשיתי אותם בכמויות מטורפות, סיימתי ספרים שלמים. במרפאה עובדת איתי מרפאה בעיסוק, ויחד אנחנו מתרגלות באופן מעשי איך לומדים לזכור דברים.

 

צריך לזכור פרוצדורות של דברים, וזה בדיוק החלק בזיכרון שנדפק לי, הזיכרון של השלבים. אני מלמדת את עצמי איך להתגבר על הבעיות, בגלל זה אני כל-כך אוהבת מתמטיקה, כי שם זה הכי בולט, הצורך לזכור פרוצדורות ותהליכים. 

 

יסמין פיינגולד אחרי תחרות בליטא, עם מדליית זהב וכסף

אני באובססיה להצטיין.

אני צריכה להיות יותר טובה ממישהו אחר, כספורטאית זה חלק ממי שאני. העניין הוא שבזמן שנקודת הזינוק של אנשים היא אפס, אני מתחילה ממינוס מאה. אני רוצה להתחרות עם אנשים ברמה שלהם, באותה סקאלה, אבל זה לוקח לי יותר זמן. לא נורא, לאט לאט אני משיגה את היעדים שאני מציבה לעצמי.

 

לא ראיתי את החיים שלי חולפים לנגד עיניי.

זה לא קורה כמו שרואים בסרטים, שכל החיים שלך עוברים כמו בסרט נע רגע לפני המוות. לפחות זה לא היה ככה אצלי, אם אני מקרה מייצג למשהו.

 

עד היום אף אחד לא יודע איך קרתה התאונה. או למה.

מה שכן, מאז שחזרתי למים, המאמן שלי בודק תמיד שהרגליים שלי לא יהיו קשורות חזק מדי, שתמיד אוכל לפתוח אותם. עכשיו גם השרוכים שלי ממוקמים כך שיהיה אפשר להשתחרר ולצאת מהמים מהר. במקרה של איבוד הכרה, אני פשוט אצוף. אני לא היחידה שחוותה טראומה ביום ההוא, אמא שלי חוותה טראומה נוראית, המאמן שלי, אפילו חברים שלי. 

 

אני לא זוכרת אם פחדתי לחתור בפעם הראשונה אחרי התאונה.

כמו שאני מכירה את עצמי, לא פחדתי, אבל אני לא יודעת בוודאות. נראה לי גם שלא יכולתי לחכות לחזור לסירה. אני מתארת לעצמי, אבל אני לא באמת זוכרת. אני כן זוכרת שלא יכולתי לעמוד בחוץ ולראות אנשים חותרים ושאני לא שם. 

 

התאונה חיזקה את הקשר שלי ושל אמא שלי.

תמיד היינו קרובות, זה לא משהו שהתחיל אתמול, היא תמיד איתי ותמיד היתה אשת הסוד שלי, אבל מאז התאונה ולאורך כל תקופת השיקום היא איתי כל הזמן ואין לה זמן לעצמה.

 

אמא שלי היתה צריכה לשמוע אותי בוכה ורוצה למות.

בהתחלה היו המון רגעים של יאוש ותסכול, והייתי ושואלת אותה למה בכלל כדאי להמשיך לחיות. מסכנה אמא שלי, זה בטח נורא לשמוע את הבת שלך אומרת דברים כאלה, קשה נורא להכיל את זה.

 

היום אני כבר לא כועסת ומתוסכלת כמו פעם, היום זה מצחיק אותי. באיזשהו מקום כבר התרגלתי וגם כשאני זוכרת, אוטומטית אני אומרת שאני לא זוכרת, ושניה אחרי זה אומרת את מה שרציתי להגיד.

 

לאמא ולי יש הומור שחור חופשי על התאונה.

בן הזוג שלי לא מסוגל לצחוק על זה ואפילו מתעצבן כשאני מתבדחת בנושא. אותי זה משחרר, אבל הוא עוד לא שם. אני לא משתמשת בתאונה כתירוץ ללא לזכור משהו. ההומור בא לידי ביטוי בצורות אחרות, כשמישהו נגיד מבקש ממני לזכור משהו, ואני אומרת שעדיף לבקש ממישהו אחר, כי אני לא יכולה…

 

הם חשבו שאני אהיה צמח.

אם לא הייתי פייטרית, לא הייתי פה עכשיו, הייתי שוכבת עדיין בבית לוינשטיין. הרופאים חשבו שאני אהיה צמח, לא הייתי מסוגלת להגיד שום דבר. להיות מעל 5 דקות בלי חמצן, זה מאוד לא סביר. זה משאיר אותך דפוק. מזלי שהייתי ספורטאית והיה לי הרבה חמצן בגוף, בשרירים. באופן כללי, אם לוקחים שני אנשים לצלילה, אחד ספורטאי והשני לא, אני חושבת שהספורטאי יחזיק מעמד יותר זמן.

 

וגם היא תנאם באירוע "הייד פארק נשים" של Onlife. יסמין פיינגולד

אין לי סיכוי להגיע לאולימפיאדה הקרובה.

אולי לאולימפיאדה הבאה, של 2016. אם שואלים אותי, בוודאי שאני שם, אני מחויבת לזה לגמרי. קשה לי לשלב את המחויבות לספורט (ברמה הכי גבוהה שיש) עם אלמנטים אחרים של החיים כמו לימודים, חברים ועבודה. כיום יש לי שני אימונים ביום, והיום שלי מפוצץ. זה לקום בבוקר, ושעתיים לפני שיוצאים לחתירה צריך לאכול, להתארגן, להגיע, אחרי אימון חייבים לישון, ואז שוב לאכול ואז שוב אימון וחוזר חלילה.

 

לפני התאונה הייתי בצבא, למדתי באוניברסיטה הפתוחה והתאמנתי, אין לי מושג איך עשיתי את זה אז ועוד הלך לי הרבה יותר בקלות מאשר עכשיו, היום זה נראה לי קשה נורא.

 

בגלל התאונה ויתרתי על הלימודים בחו"ל.

לפני התאונה התקבלתי לאוניברסיטה באנגליה למסלול ישיר לתואר שני, הייתי אמורה להתחיל ללמוד אווירונאוטיקה ולהצטרף לנבחרת החתירה של האוניברסיטה. הם היו ממש בסדר איתי אחרי התאונה והסכימו לדחות לי את הלימודים בשנתיים, אבל אחרי שעבר הזמן, ראיתי שאני עדיין לא מצליחה לעמוד בעומס של היומיום שלי, אז ויתרתי על הלימודים בחו"ל. בסופו של דבר זו היתה בחירה נכונה, לא הייתי עומדת בלקחת 6-7 קורסים ולהוסיף לזה את החתירה. זה היה מכניס אותי להמון סטרס ובמצבי כרגע אני צריכה להיות הרבה פחות לחוצה. למרות שאני יחסית בסדר, אבל עדיין לא זוכרת מה עשיתי בבוקר.

 

הייתי רוצה לשבת לקפה עם בן הזוג שלי.

אני מרגישה איתו הכי בנוח. אנחנו ביחד המון זמן, און אנד אוף מאז 2005 וכרגע אין לנו הרבה זמן ביחד. הייתי מאוד רוצה להיות איתו קצת זמן. 

 

יסמין פיינגולד היתה אחת מהנשים שנאמו בהייד פארק נשים של און לייף. הנה הנאום שלה:

 

תגובות (0)
הוסף תגובה